תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש איסור לאבל לעלות לתורה? ב) האם יש הפרש האם יושב שבעה על הריו או על אחד משאר קרוביו? ג) האם יש הבדל בין לכתחילה, לבין אם כבר קראו לו לעלות לתורה? ד) האם יש הבדל בזה בין הוא ישראל לבין אם הוא כהן, ובזה עצמו בין אם יש כהן נוסף או שלא?
ראשית יש להביא מה שנפסק בשולחן ערוך סימן שפד סעיף ב', שאבל אסור לקרוא בתורה נביאים וכתובים, וכן במשנה גמרא הלכות ואגדות. ואיסור זה הוא בכל שבעת הימים.
אמנם אם רבים צריכים לו, כגון רב חשוב המלמד לתלמידים, או שהוא רב העונה פסיקות הלכתיות לשואלים, אזי מותר לו ללמוד. אך לא יעמיד מי שמשמיע דבריו לרבים כדרכו מאחר והוא דרך כבוד ושררה רק יאמר לאחר שיאמר למי שמשמיע דבריו לרבים. או שידרוש בעצמו ישירות לתלמידים. ויכול לפסוק הלכות מה אסור ומה מותר לשואלים אותו, אך רק אם אין מישהו אחר וצריכים אותו לכך.
וכתב הרמ"א, שאבל אסור לו ללמד הלכות לתלמידיו, למרות שיש מקילים בדבר, מכל מקום המנהג הוא שלא ללמד.
ועל דברי המחבר שהתיר כאשר רבים צריכים לאבל ללמד לתלמידים, כתב בטורי זהב, שנראה לומר שהוא הדין למלמד לתלמידים קטנים – לאחר שעברו כבר שלשה ימי הבכי משבעת ימי האבלות, שמותר לאבל ללמדם אם הוא הרב שלהם, מאחר ואף זה נכלל בכלל רבים צריכים לו, מפני שתינוקות של בית רבן חשיבות לימוד התורה עמהם נעלית וגדולה ביותר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהבל פיהם של תינוקות של בית רבן חביב לפני הקדוש ברוך הוא שהוא הבל שאין בו חטא, ועד שחביב יותר מלימוד הגדולים.
עוד הביא המחבר בסעיף ב', שאפילו אם מדובר באבל שהוא כהן, ואפילו אם אין כהן אחר בבית הכנסת או במקום בו מתפללים, מכל מקום אסור להעלות את האבל לקרות בתורה.
והקשה על כך הבית חדש, שלכאורה הדבר תמוה, מאחר ולהלן בסימן ת' סעיף א', שגם בשבת אסור לאבל ללמוד תורה מאחר וזה נחשב מכלל דברים שבצנעה שאבלות נוהגת בהם, אבל לחזור את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מאחר וכל אחד מחוייב להשלים פרשיותיו עם הציבור הרי זה נחשב כקורא בתורה ומותר לאבל לקרוא הפרשה בשבת, כמו שמותר לו לקרוא את שמע.
וממשיך שם, שאם קראו לאבל לעלות לתורה, צריך לעלות, מאחר ואם היה נמנע מלעלות, הרי זה כבר בגדר דבר אבלות בפרהסיה שאסורה בשבת.
ויתירה מזו הביא שם שבימי רבינו תם היו נוהגים בכל שבת להעלות אותו לעליית שלישי, וכאשר היה בימי אבלותו, לא קראו אותו לעלות, והוא עלה מעצמו מכל מקום לעלייתו הרגילה לשלישי. והסביר טעמו של דבר, שמאחר וכל העם יודע שזוהי עלייתו הקבועה, אם כן ברגע שלא יעלה לתורה בעלייה זו, יחשב כדבר של פרהסיה האסור בשבת.
וכתב על כך הרמ"א, שכמו כן אם האבל הוא כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת, מותר לקרוא לו לעלות, אבל בעניין אחר אסור.
על כל פנים רואים שבמקרה של הכרח מותר להעלות את האבל אם הוא כהן, ומדוע כאן כאשר כותב המחבר שאפילו אם האבל הוא כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת, מכל מקום לא יקראו לו לעלות?
וביאר החילוק בזה בפשטות, ששם מדובר באבלות בשבת, ולכן כתב הרמ"א שאם אין כהן אחר בבית הכנסת יעלה, כי אם ימנע במקרה כזה, יחשב הדבר כאבלות של פרהסיה, וכמו הסיפור של רבינו תם שהביא המחבר. מה שאין כן כאן מדובר ביום חול רגיל, ובזה באמת לא יעלה אפילו במצב שאין כהן אחר, ואפילו אם כבר קראו לו לעלות, כמבואר בשערי אפרים שער ח' אות ט'.
אמנם אין צריך לצאת מבית הכנסת בשעה שמעלים לראשון אפילו שהוא כהן ואין כהן אחר, מאחר וכל התקנה שלא לקרוא לגדול מהכהן אלא מפני דרכי שלום, וכאשר הוא אבל זהו כבודו שיקרא אחר במקומו, כמבואר במאירי מועד קטן דף טו. אך טוב שיצא כמבואר שם בשערי אפרים.
העולה מן האמור: שאסור לאבל על קרוביו (שמחויב להתאבל עליהם), לעלות לתורה בתוך שבעת ימי האבלות, מאחר והוא אסור בקריאה בתורה. ואפילו אם הוא כהן – ואין שם כהן אחר, ואפילו אם כבר קראו אותו לעלות, לא יעלה.
אמנם גם כאשר הוא כהן ואין שם כהן אחר, אינו מחויב לצאת מבית הכנסת, אך ראוי שיצא במקרה כזה.
ובשבת גם כן לא יעלה, אלא אם כן כבר קראו לו לעלות, או שהוא כהן ואין שם כהן אחר, מאחר ואם לא יעלה במקרה כזה, יחשב כאבלות בפרהסיה האסורה בשבת.
