עליה לתורה לפני ברית

ראה במגן אברהם סימן רפב יח: ודילג פסוק א'. נ"ל דה"ה תיבה א' אלא שדברו בהווה עסי' ס"ד: הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לוי לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

ובמחצית השקל אורח חיים סימן רפב ס"ק יח: בפוזנא כו'. ואם היו סבורים למולו כו' אינו חיוב פעם שנית. והקשה בספר אליה רבה [ס"ק יח] מאי שנא מבחתונה שכתב מ"א שאם היה סבור שתהיה החתונה באותו שבוע ואחר כך נדחה החתונה אם רצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית. ואולי י"ל דבחתן ניהו דכבר עלה מכל מקום עתה שתהיה החתונה באמת ויזמרו אותו, ויש לו כל החשיבות שהיה לו אז ולכל חתן, לכן יש לו חיוב שנית. אבל במילה, שהיה לו כבר חיוב, ועתה גם ירד מחשיבותו דעכשיו תהיה מילה שלא בזמנה, לכן שוב אין לו חיוב:

ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר. משמע שר"ל אבי הילד בשבת שקודם המילה, לזה קודם יולדת בת כשהולכת לבית הכנסת. דאי ר"ל אבי הילד הזכר בשעה שאשתו הולכת לבית הכנסת הכי מיבעיא למימר, ואיש של יולדת בת קודם לאיש של יולדת בן. ועוד, מדכתב אחר זה יום שמת בו אביו ואמו הוא ג"כ קודם לאבי הילד, ובזה ודאי ר"ל אבי הילד בשבת שקודם המילה ולא בשעה שהולכת לבית הכנסת, כמו שכתב אחר זה, זה הכלל יום שמת בו אביו ואמו אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה אחרון לו, א"כ מה שכתב תחלה יום שמת בו אביו ואמו ג"כ קודם לאבי הילד, על כרחך צריך לומר בשבת שלפני המילה. ומדכתב תיבת ג"כ, משמע דגם לפני זה מיירי בשבת שלפני מילה, אז יולדת בת כשהולכת לבית הכנסת קודם לו. וא"כ כשיולדת בן הולכת לבית הכנסת לא הוזכר אם יולדת בת קודם לו, וי"ל דשווין הן, והא דנקט יולדת בת קודם לאבי הילד כו', הוה ליה למימר סתמא כשהולכת לבית הכנסת קודם לשבת שלפני מילה, י"ל לרבותא נקט בת, דאפילו יולדת בת, כל שכן יולדת בן דעדיף דמקיים בו מצות מילה. אולם ממה שכתב אחר זה ויולדת בשבת שהולכת לבית הכנסת אפילו לבן כו', מדכתב אפילו לבן משמע דיולדת בת עדיפא. ואפשר משום דיולדת בן כבר היה לו חיוב בשבת שלפני המילה:

ובביאור הלכה סימן קלו סעיף א בשבת ויו"ט וכו' – ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים כיון שהוא זמן חינוכו [וכשקוראין נער בר מצוה אביו מברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כדלקמן בסימן רכ"ה] מלבד חתן שמזמרין לו שהוא שוה לו ויטילו גורל ואם אין הנער שנעשה ב"מ מתושבי העיר אף שמחוייבין לקרותו מ"מ אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר. החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב. מי שהיה חתונתו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוחה חיוב יא"צ ואבי הבן לפני המילה ודוקא שהוא בחור או שנשא בתולה וא"ל אינו חיוב ומי שאשתו הולכת לביהכ"נ הוא קודם לחתן זה אפילו לבחור שנשא בתולה [ובשער אפרים כתב דאפילו אם היה החתונה בשבוע זה קודם יום ד' אף על פי שאין דוחה חיוב אחר מ"מ יש לקרותו קודם לאחרים] ובחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה ואלמנה לחלוצה וגרושה. יאר צייט הוא חיוב ונדחה מפני שאר חיובים חוץ מחיוב אבי הילד קודם המילה ואפילו אם המילה באותו שבת נדחה מפני היא"צ לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לביהכ"נ ואם היא"צ אינו ביום השבת רק בשבוע שאחריו אינו חיוב לדחות אבי הילד ומ"מ נוהגין לקרותו כשאין חיוב אחר. אבי הילד בשבת כשאשתו בריאה והולכת לביהכ"נ מחויב לקרותו אבל אם היא חולה ואינה יכולה לילך אינו חיוב עד שתלך ואם הוא מ"ם יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת דהוא זמן הבאת הקרבן והמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה. בשבת כשאשתו הולכת לביהכ"נ [והיינו בין לבן ובן לבת] הוא קודם לכל החיובים חוץ החתן בשבת שמזמרין אותו ונער שנעשה בר מצוה שהם קודמין וכנ"ל. נוהגין לקרות התוקע לעלות לתורה בר"ה ויש מקומות שש"ץ המתפלל מוסף בר"ה הוא ג"כ חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל ודוקא אם הוא תוקע ומתפלל בחנם אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל ויש מקומות שבר"ה ויוה"כ אין משגיחין בחיוב כ"א על המתנדבים בעין יפה על צדקה. אם אחד קנה עליה אחת ונזכר הסגן שיש חיוב שצריך לקרותו יכול לחזור בו שמכירה בטעות הוא. אם יש שני חיובים שוים יטילו גורל מלבד אם אחד ת"ח הוא קודם. מי שהיה חולה ונתרפא וכיו"ב שצריך לברך ברכת הגומל יש לקרותו קודם לאחרים כיון שנהגו לברך בשעת קה"ת ומ"מ אינו דוחה שום חיוב כיון שמן הדין יכול לברך בעשרה אף בלאו עליה לס"ת יש לו לעשות כן ולא ידחה החיוב מפניו. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת או בא מן הדרך וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד ולקרותו והוא טוב ויפה אך אין דוחין שום חיוב מהחיובים הנזכרים ופשוט דבמקום שהמנהג למכור המצות ונופל המעות לצדקה באלה שאינם מהחיובין רק משום מנהגא אין להפסיד צדקה בשבילם ומ"מ תלוי לפי ראות עיני הסגן ומשמע מאחרונים דאף במקום שנהגו למכור כל העליות ולא להשגיח אף על החיובים מ"מ חתן בשבת שקודם החתונה וכן נער שנעשה בר מצוה אין דוחין אותם. ונ"ל שאף יתר החיובים הנ"ל ג"כ אין לדחותם מכל וכל שהוא מנהג קדמונים רק עכ"פ יתנו להם בעליות הנוספות. ויתר פרטי כל הענינים עיין בשערי אפרים: