עונשי התורה
כדי להבין את המשמעות בכלל של עונש בתורה, צריכים להקדים בקצרה מכמה וכמה מקומות את ההגדרה האמיתית של עונש ע"פ תורה,
שכפי שכתבת בשאלתך, אין זה כמו שחושבים רבים שהוא בא בשביל להעניש, כוחנות, וכד', אלא רק לטובתו של היהודי. וכפי שיובא לקמן בקצרה.
במקומות רבים ביאר הרבי, שכל עונשי התורה אינם באים לשם עונש, אלא הם תיקון, ובלשונו של הרבי:
"התורה היא תורת חסד, כן הם עונשי התורה שהם לא באים ח"ו לשם עונש, אלא הם באים כתיקון על הנפש החוטאת"
ובמקום נוסף, ביאר הרבי מה גרם את העונש:
"כל העונשים שבאים מלמעלה, הם באים כתוצאה ישירה מהחטא. העבירה עצמה שהאדם עשה באה לאחר מכן בצורת עונש 'תיסרך רעתך'".
גם באופן שבו נותנים עונש, האריך הרבי והסביר, שצריכים לתת אותו כמה שיותר בצורה נקודתית, בצורה הנצרכת בלבד ולא להאריך בזה, ובלשונו:
"גם שישנו צורך להשתמש באופן של "שמאל דוחה" – גבורה ועונש, צריכים לדעת שנדרשת זהירות יתירה שלא להשתמש במדה זו יותר מכפי הצורך;
מיד שמגיע הרגע שאין מוכרחים את הדחיה והגבורה, חייבים, באופן של מהירות לפעול בכיוון של חסד וקירוב "ימין מקרבת" .
וכלל זה הוא בכל עונשי התורה, ובמאמרי החסידות בכלל תוכל למצוא ביאור מיוחד על כמה וכמה עונשים, שמבואר בהם איך כל עניינים הוא למרק ולזכך את האדם, ולא להעניש גרידא.
ולכן ברור הדבר גם בנידון דידן, רציעת אוזן העבד, שאין כאן שום כוונה להעניש את האדם סתם, ואין שום כוונה לעשות לו עניין שיסב לו צער סתמי, אלא ברור שהכוונה היא נקודתית ונצרכת בדיוק לחטא זה.
בעניין זה זכינו וישנו ליקוט מיוחד של הרבי , שמבאר את כל המצווה של רציעת אוזן עבד ע"פ פשט וע"פ פנימיותם של דברים, ולקמן יתבאר העניין בקצרה כפי שמובא שם, וכפי שמובא במקומות נוספים.
ראשית, צריכים לראות בתורה על מה נמכר העבד. וכשמעיינים רואים שמדובר בשני אופנים בכללות:
הראשון הוא מי שגנב ואין לו מה לשלם, שברור הדבר שזה שהוא הגיע לגנוב זה מחמת זה שהוא היה במצב של עוני כ"כ דחוק, עד כדי כך שהעניות העבירה אותו על דעתו והלך הוא לגנוב.
וכן מי שמוכר עצמו מחמת דוחקו, ברור הוא שזה שבחר לעשות כן הוא מחמת שהעניות שלו הציקה לו כ"כ, עד שהוא היה מסוגל ללכת ולעשות משהו היפך טבע האדם לגמרי – למכור עצמך לעבד למישהו אחר.
ומבואר, שאף על עצם רצונו של העבד להשאר תחת מרות אדונו בסיום שש השנים, לא היו צריכים להענישו. מאחר שטענתו היא טענה צודקת – "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני", ואהבת אשה וילדים זהו דבר שקבע אותו הקב"ה בטבע העולם.
ולכן מבאר הרבי, שהסיבה לכך שבחרו באופן זה היא בדווקא, ובלשונו של הרבי:
"בחרה התורה בעונש בלתי רגיל זה, כי זה עונש קל ביותר, ועד שהיו רגילים לרצוע האוזן מרצונם הטוב לתת בו נזם – אנשים ונשים בנים ובנות".
היינו שבחרה התורה בעונש זה בדווקא, כי כלפי חוץ הוא נראה העונש הקל ביותר שיכול להיות.
ובכל זאת, הסיבה שבוחרים לתת לו עונש כזה שהוא בכל אופן מום נצחי, מסביר הרבי באותה השיחה:
"הסיבה שנותנים לו עונש כ"כ חמור (רציעת אזן, מום נצחי), כי אמור להתבייש במעשהו הרע ולראות כמה שיותר שלא יפורסם קלונו ברבים.
ואם בזמן שיש לו אפשרות להשתחרר אינו בהול להשתחרר, מובן שאינו מתבייש כ"כ בגניבתו ומכירתו וממילא סופו מוכיח על תחילתו שעשה זאת מצד תכונתו הרעה ומגיע לו עונש. ובמיוחד ששמע ציווים אלו על הר סיני, ששמע זאת מהקב"ה בעצמו וברור שהוא יכול לתת לו את הפרנסה הראויה גם בשעת דוחק".
וראה שם באריכות ביאור פרטי הדברים.
זו דוגמא אחת מיני רבות על עונשי התורה, והעיקר שלא נצטרך להגיע לכל זה, כי תייכף ומייד ממש יתגלה רק טוב וחסד כל הימים, בהתגלות מלך המשיח תיכף ומייד.
