עוון הכעס

שלום וברכה
שאלתך מאוד יפה, אך ברור שאין כוונת רבי חיים ויטל לייאש אותנו, אלא אדרבא רק לדרבן אותנו להיזהר יותר במידת הכעס.
ולכן אולי יש לפרש הדברים כך:
א. דבריו מוסבים על אדם במדרגה גבוהה, שמסוגל לעשות תיקונים לנשמתו על פי הסוד, וממילא מדקדקים עמו יותר, ולכן אם כועס, הרי מאבד בזה את כל תיקוניו, וצריך לחזור מההתחלה. אבל אנשים כערכנו, כיון שגם התיקונים שלנו אינם בשלימות, ממילא גם פחות מדקדקים עמנו, וכמשל חולצה לבנה עדינה ונקיה, שגם פגם קטן בה בולט וצריך להחליפה, אך חולצה כהה יותר ומגושמת יותר, לא ניכר בה כל כך הלכלוך ולכן ניתן להמשיך ללובשה, אף שגם אותה צריך להשתדל לא ללכלך.
ב. אף אם נאמר שכל מצוותיו נאבדו ממנו וכו' (כמו אם הוא במדרגה גבוהה), הרי כיון שכל דבר ניתן לתקן ולעשות תשובה, יש לכאורה לומר, שאם הוא יתקן את מידת הכעס שבו, הוא יחזיר חזרה את מעשיו הטובים וזכויותיו. והרי ידוע מאמר חז"ל "מרובה מידת טובה ממידת פורענות" ולכן אם מידת הפורענות של הכעס כל כך גדולה, הרי ודאי מידת התיקון והתשובה עליה פועלת גדולות ונצורות.
ג. ועוד יש לומר, על פי הידוע שישנן כמה דרגות בנשמה, הרי ברור הדבר, שגם החלק שהסתלק, אין הוא עצמיות הנשמה, והאדם בכח עבודתו יכול תמיד לעורר את פנימיות נפשו, שהיא יכולה רק להתעלם, אך לא לההעלם לגמרי.
ד. ולאחרי כל הנ"ל יש להוסיף: יהודי צריך לעשות את רצון ה' ללא שהוא חושב מה יוצא לו מזה, לא בגשמיות ואף לא ברוחניות. עיקר עבודת ה' השלימה שהוא מבטל עצמו לרצון ה' (וממילא גם לא כועס), ללא שום חשבונות מה יוצא לו מזה ומהי דרגתו. ואם אומרים לו שכל התיקונים נלקחו ממנו, אדרבא ישמח, שמעכשיו עבודתו היא לעשות נחת רוח לה' ולא יחשוב על עצמו כלל.
המורם מהנ"ל: יש לחזק את האמונה בה', ולהימנע ככל האפשר ממידת הכעס (ועיין תניא איגרת התשובה סימן כה, דברים נפלאים בזה), אך לדעת, שנשמתינו היא תמיד שלימה, ואם אם טעינו, נוכל לעשות תשובה, ובזה לשוב ולהתקשר לה', ואין דבר העומד בפני התשובה, וחלילה להתייאש.
+