זיכוך ותיקון המידות של הנפש הבהמית, נעשה בין השאר על ידי שהיהודי מעורר את מידותיו האלוקיות, אהבת ה' ויראתו. הרגש החם והאהבה שלו לענייני הקדושה מזככות ומעדנות את מידות הנפש הבהמית.
ידוע כי ההבדל העיקרי בין הנפש האלוקית לבהמית, הוא שהאלוקית עניינה ביטול לה', ואילו הבהמית עניינה הרגש עצמי וישות. ככל שעבודת ה' של היהודי היא בביטול וחוסר הרגשת עצמו הוא מגלה יותר נפשו האלוקית, וככל שמעורב בזה מציאותו וישותו, הרי מורגשת יותר הנפש הבהמית.
בחסידות מובא כי בעומק יותר, גם בגילוי הדרגות השונות בתוך הנפש האלוקית חל כלל זה. מסיבה זו, העבודה של האדם בה הוא מעורר את מידותיו לה', אהבה ויראה, אינה העבודה הגבוהה והנעלית ביותר, מאחר שמורגשת בה עדיין 'מציאותו' של האדם וישותו.
בשונה מהלמידה וההתבוננות השכלית שעניינם בחינת הדברים באופן אובייקטיבי, מבלי לערב כל כך את מציאות עצמו, הרי ש'אהבה' אל איזה דבר נוצרת מצירוף מעלת הדבר ביחד עם הרגשת עצמו. וכן רגש היראה, הוא מפני שמרגיש איך שהדבר לא טוב עבורו, הרי הוא מתרחק ממנו.
אדם שאינו חש כלל את מציאותו העצמית, לא שייך לומר שהוא אוהב או שונא משהו, כי הוא מנתק את עצמו מהעניין. כל עניין המידות, אפילו של הנפש האלוקית, הוא בחינת הדברים כפי שהם ביחס אל האדם, האם זה טוב עבורו או לא.
לכן נאמר שלידת המידות היא מכח הדעת דווקא, שהיא הכוח המפעיל ומניע את המידות, וכנאמר בזוהר שהדעת הוא "מפתחא דכליל שית" (=המפתח הכולל בתוכו את ששת המידות). הדעת היא ההזדהות של האדם עם הדבר והיחס שלו אליו.
קורה לעיתים שהזולת ניחן במעלות ובכל זאת לא מתעוררת בנו אהבה כלפיו, או להפך – מתברר שהוא אדם בעייתי ושלילי, ולמרות זאת לא מתעוררים בנו רגש ורצון להתרחק ממנו, ואנו נותרים אדישים ביחסנו אליו. המצב הזה קורה כאשר אין דעת, כלומר: האדם חווה חוסר הזדהות עם המעלות של הזולת ולא מרגיש שייך אליהן. הוא רואה את המעלות, אבל ל'אני' שלו הן אינן אומרות מאומה, ולכן הוא נשאר מנותק. תנועת אהבה והתקרבות תתרחש רק כאשר האני ירגיש שייכות אל הטוב, והטוב יעורר אצלו תענוג.
לעומתם המוחין בטהרתם הן בבחינת ביטול והעדר הרגש עצמו, מאחר שעניין השכל באופן כללי הוא העלייה וההתקשרות לדבר שלמעלה ממנו, כמו להשיג איזו ידיעה ומעלה עליונה שחוץ ממנו, שזו יציאה מעצמו והתחברות לאותו עניין שבחוץ שאותו רוצה ללמוד ולהשיג, וזה פועל ביטול מציאות עצמו.
וכך גם בעבודת ה'. המעבר בין המוחין למידות הוא מעבר מהתבוננות בעניין השכלי האלוקי בטהרתו (ולדוגמא, בהתבוננות ודבקות בעצם מציאות הבורא ודרך התהוות העולמות ממנו יתברך), לבין כיצד קרבת האלוקים היא טובה עבורו, "קרבת אלוקים לי טוב".
זו גם הסיבה המידות הן בבחינת 'התפעלות', בשונה מהמוחין שעניינם התיישבות ומתינות:
כאשר האדם מתפעל ממשהו, הרי שהוא והדבר שממנו מתפעל הם שני דברים שונים, הוא בריחוק מהדבר, ולכן מתפעל ממנו. אך כאשר הוא בקירוב ממש, שהוא בתוך הדבר כביכול, לא שייכת התפעלות.
לדוגמא, אדם שנמצא במלחמה וכדומה, הנה בעת הלחימה ממש הוא כלל לא מרגיש את התפעלותו מהעניין והוא כולו מונח בתוך זה. ורק לאחר מכן, אחרי שמתרחק מהדבר עצמו, הוא מתחיל להרגיש את החוויה וההתפעלות שלו מהדבר.
ככל שההתפעלות גדולה יותר – הרי זה סימן שהוא רחוק יותר מהדבר. ולדוגמה, אדם שרואה את חברו מידי יום אינו מתפעל בראותו אותו, אך כאשר ימים רבים לא ראהו, ישנה התפעלות גדולה כשנפגשים, וככל שהריחוק גדול יותר, ההתפעלות גדולה יותר.
אם כן, זה שהמידות הן בהתפעלות מאלוקות, הוא מפני שהן בבחינת ריחוק יותר מן העניין האלוקי עצמו. אך אם היה מורגש כיצד הוא ואלוקות הם דבר אחד ממש, לא היתה ניכרת ההתפעלות בזה (אלא דביקות והתאחדות מוחלטת).
למרות מעלת המוחין שאין בהם הרגש עצמו, הרי כשיהודי עובד את ה', בהכרח שיהיו אצלו המידות אהבה ויראה – בהתגלות הלב, מפני שזה מחדיר חיות ומביא לקיום שלם של המצוות בפועל ממש, וכמו שמבואר בתניא, שבכדי שקיום המצוות יהיה בשלימות, צריכה להיות התעוררות המידות, אהבה ויראה.
סיבה נוספת ועיקרית לחשיבות התעוררות המידות בעבודת ה' היא, שעל ידי זה דווקא נעשה הזיכוך ובירור של נפש הבהמית.
ידוע, שהנפש הבהמית עיקרה המורגש הוא מידות, לחפש את מה שטוב עבורה, מתוך הרגשת הישות שלה. ולכן בכדי לפעול עליה, עבודת ה' צריכה להיות בהתפעלות המידות של אהבה ויראה. בהתבוננות שכלית בלבד אצל רוב בני האדם, האדם אינו מתנתק עדיין מחומריות הנפש הבהמית. ההתבוננות יכולה להישאר באופן 'מקיף' בנפשו, ללא שתחול תזוזה אמיתית בנפשו הבהמית.
אמנם בעבודה של מוחין, דרגת האור ודבקות הנפש גבוהה יותר, אך יכול להיות בזה חיסרון שהחומריות של נפש הבהמית במקומה ובתוקפה עדיין, ורק אהבה ויראה בהתגלות הלב פועלת שחומריותה נחלשת ומתבטלת.
