בחסידות מוסבר, שבעבודה זו טמונים כמה וכמה ענינים נעלים, שרומזים לכל המטרה והתכלית של עבודתם בעת היותם במצרים, ולכן, זוהי הסיבה, שעיקר עבודתם הייתה במצרים בעשיית הלבנים.
כדי להבין מה מיוחד כל כך בתהליך של עשיית לבנים, צריכים להבין תחילה כיצד נעשים לבנים בגשמיות, ומתוך ההבנה של הדברים כפי שהם בגשמיות, יהיה ניתן להבין כיצד הם ברוחניות.
כידוע, שכל ענין וענין, משתלשל בעולם הזה הגשמי, משורשו ומקורו ברוחניות הענינים.
בתהליך עשיית הלבנים, לאחר יצירת צורת הלבנים על ידי הנחת המלט ב"מלבן", שורפים אותן בתנור, כדי שתהיינה קשות וחזקות כאבנים,
כנאמר לגבי דור הפלגה "נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי לכם הלבנה לאבן" – ע"י "ונשרפה לשריפה" אז "ותהי להם הלבינה לאבן", הלבנים מתקשות ומתחזקות כאבנים (שבידי שמים) ואפשר לבנות באמצעותן בניין (של קדושה).
וכיון שחוזק זה של הלבנים נגרם דווקא ע"י הבערתן באש, אשר ההלכה קובעת לגבי כלי חרס, שלאחר שריפת הכלי הוא נחשב למציאות חדשה, "פנים חדשות" – הרי אין זה תוקף שקיים בתוכן אשר האדם רק מגלה אותו, אלא זוהי יצירה חדשה, שהתחדשה בעיקר ע"י האדם, אשר מכניען ומבטל את מציאותן הקודמת.
ולכן מצביעה עשיית הלבנים, הנעשית כדי לבנות את "עיר אלקינו", על העבודה של עשיית "דירה (לה') בתחתונים":
כשם שעשיית הלבנים מורכבת משני עניניים: (א) ביטול ושבירת מציאותם של ה"לבנים", שהן "סטרא דמסאבותא", ו(ב) הפיכת הלבנים ל"קשים וחזקים כאבנים" – תוקף של קדושה כאבנים שבידי שמים – מציאות חדשה לגמרי, הנעשית על ידי עבודת האדם,
כך קיימים שני עניניים אלו בעבודה של "דירה בתחתונים": (א) שבירת וביטול הקליפה וסטרא אחרא שבעולם, (ב) יצירה חדשה לגמרי הנוצרת על ידי עבודת האדם.
זהו ההסבר לכך שעיקר העבודה בזמן הגלות, החל מגלות מצרים, שרש כל הגלויות, היא בעשיית הלבנים –
לכן עיקר עבודת הפרך במצרים התבטאה ב"חומר ובלבנים". עיקר עיסוקם היה בהכנת הלבנים, ושאר העבודה היתה במעט השעות הנוספות, בלילה. והטעם לכל זה, מכיוון שהכנת הלבנים מורה על ענין נעלה ביותר, והמצריים רצו שתהיה להם יניקה מהעניין הנעלה כל כך של עשיית דירה בתחתונים.
כיוון ששלימות דירה בתחתונים שתהיה בימות המשיח ובתחיית המתים "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", לפיכך צריכה עבודתו בעולם בזמן הגלות להתרכז בדומה לכך ב"עשיית הלבנים" – ומכיוון שכל ענין בעולם מתחיל מהתורה, העניין הוא "לבון הלכתא", שעל ידו נזכה לתורה בכלל, ולפנימיות התורה דלעתיד.
עניין נוסף שמבואר בהקשר, באבנים עצמן שמהן נבנה הבניין ישנם שני סוגים:
אבנים, שנבראו בידי שמים, רומזות למדרגה נעלית בקדושה, ולכן בית המקדש צריך להיבנות מאבנים;
לבנים, הנעשות בידי אדם, רומזות לענייני הרשות התלויים באדם, שיכול להפכם לקדושה או להיפך.
בלבנים קיימת גם אפשרות של היפך הקדושה – כנאמר בגמרא לגבי עבודה זרה "זקף לבינה".
לסיום העניין, נביא את המבואר באחת השיחות:
עבודתו של אברהם אבינו קודם שקיים מצות מילה, שהגיע בה רק עד שרש הנבראים, הייתה בדוגמת "לבינה":
בכל גודל מעלת עבודתו, אף שעשה חיל ונתעלה בביטולו למעלה מעלה, מכל מקום לא יצא עדיין מגדר "מעשה ידי אדם", מתחום הנבראים ושרשם.
מה שאין כן לאחר שנימול, נתעלה בעבודתו לדרגה שהיא בדוגמת "אבן" – מעשה ידי שמים:
על ידי שקיים מצוה זו יצא מגדרו הנ"ל, עד שנתבטל ונתאחד לגמרי עם הבורא – אז עבודתו היא כעין מעשה ידי שמים, ובכוחה "להגיע" למעלה משרש הנבראים.
על יעקב בדרכו לחרן מסופר "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", ורש"י מפרש "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות".
האבנים סביב לראשו מבטאות, שעיסוקו בעבודתו אצל לבן הוא רק בידיים וברגליים, ואילו לראש אין כל גישה; עסקו בעולם הוא בכח המעשה בלבד.
הוא הקיף באבנים דווקא, סוג הדומם, שאין בו כל רוח חיים, ואפילו לא נפש הצומחת. המבטאות, קבלת עול מלכות שמים שלימה, "אם לא שויתי ודוממתי", "ונפשי כעפר לכל תהיה",
הדומם אינו מסוגל להזיז עצמו ממקומו, עד שמישהו ייקחהו ויעבירהו למקום אחר. וכן גם הוא צריך להרגיש עצמו כדומם – עבד פשוט – שהקב"ה נושאו ממקום למקום, ועליו לתת לשאת אותו לשם השלמת הכוונה והשליחות שהקב"ה הטיל עליו.
ולפי כל הנ"ל יובן, שהסיבה לכך שעם ישראל עבד בעיקר בעניין של עשיית לבנים במצרים, היא מאחר שבזה מתבטאת התכלית של שהותם במצרים.
ויהי רצון, שלאחרי שנפתח הצינור של יציאת מצרים, וכפי המוסבר בחסידות לא שייכת עוד מציאות של עבדות אצל בני ישראל, אזי נזכה תיכף ומייד לגאולת עולמים, במהרה בימנו.
