דיני ספק ספיקא מסובכים מאוד, ולהלן ננסה לגעת בדברים כפי יכולתנו.
הגמרא במסכת כתובות אומרת לגבי אדם שנשא אשה המוחזקת כבתולה, וטוען שמצא בבעילתו פתח פתוח, שנאמן הוא לאוסרה עליו, שהרי לטענתו נבעלה לפני הנישואין, ושמא אירע הדבר בין הקידושין לבין הנישואין ונאסרה עליו כדין אשת איש שזינתה.
תירוץ הגמרא שאין ספק ספיקא להתירה כי מדובר באשת כהן:
הגמרא שואלת מדוע שלא נאמר ספק ספיקא – ספק האם נבעלה לאחר הקידושין או שנבעלה קודם לכן, ואם תאמר שנבעלה לאחר הקידושין – שמא נבעלה באונס. הגמרא מתרצת (בתירוץ הראשון) שמדובר באשת כהן שנאסרת לבעלה אפילו באונס, וממילא יש כאן רק ספק אחד.
מדוע שלא נאמר ספק שמא היא מוכת עץ:
תוספות הקשו: לכאורה גם באשת כהן ניתן לומר ספק ספיקא – ספק האם נבעלה או שהיא מוכת עץ (שבתוליה אינם מורגשים מחמת מכה שקיבלה באותו מקום), ואם תאמר שנבעלה שמא נבעלה לפני הקידושין.
מוכת עץ אינה מצויה:
תוספות תירצו שניתן לומר שמוכת עץ אינה תופעה מצויה ולכן אין לצרף זאת לספק ספיקא.
ספק ספיקא הוא כשהאיסור וההיתר שווים:
לאור זאת כתב הש"ך שספק ספיקא הוא רק במקרה שהאיסור וההיתר שווים, אבל כאשר הדעת נוטה לתלות באיסור יותר מאשר בהיתר או שהאיסור מצוי יותר מההיתר – אין זה נחשב ספק.
לפרי מגדים אפילו אם רק ספק אחד אינו שקול:
הפרי מגדים הוסיף שאפילו אם ספק אחד שקול (שהאיסור וההיתר שווים מצד ספק זה) וספק אחד אינו שקול (שהאיסור מצוי יותר מצד ספק זה) – אין להקל. עוד כתב דהוא הדין שאין אומרים ספק דרבנן לקולא כאשר האיסור מצוי יותר מההיתר.
יש שהקילו כשספק אחד אינו שקול:
הפני יהושע הקשה מדוע צריכים ששני הספקות יהיו שקולים, הרי אפילו אם נאמר שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה (כשיטת הרשב"א המחמיר בזה ולא כרמב"ם הסובר שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן) – הקילו בספק ספיקא מטעם שיש רוב להיתר, ולפי זה כאשר יש ספק אחד שקול יש כבר מחצה על מחצה, ובזמן שמצטרף הספק הנוסף אף על פי שאינו שקול הרי המיעוט של הספק הנוסף מכריע את הכף לכך שיש רוב להיתר! הפני יהושע כתב שאכן יש שהקילו לומר שאפילו אם ספק אחד שקול ושני אינו שקול – נחשב כספק ספיקא להקל (לשיטת הפרי מגדים הנ"ל מסתבר שחכמים לא רצו להקל בספק ספיקא כזה שיש בו רק רוב מועט להיתר ולא רוב משמעותי).
לסיכום :
ספק או ספק ספיקא הוא רק במקרה שהאיסור וההיתר שווים, אבל אם יש לתלות באיסור יותר מבהיתר וכן אם האיסור שכיח יותר מההיתר – אין זה ספק כלל.
ספק שאפשר לברר
לרשב"א אין להתיר על ידי ספק ספיקא כשאפשר לברר:
הרשב"א כתב שאין להתיר על ידי ספק ספיקא אם ישנה אפשרות לעמוד על בוריו של דבר ולבדוק אם הוא אסור או מותר .
לתה"ד ולרמ"א אפשר לסמוך על ספק ספיקא אפילו כשאפשר לברר:
אולם בתרומת הדשן כתב שיש לסמוך על ספק ספיקא אפילו כשאפשר לברר על ידי בדיקה. וכן פסק הרמ"א שלמדנו לעיל לגבי עוף שנשבר הכנף שלו ויש ספק אם נשבר בעודו בחיים, ואם תאמר שנשבר בעודו חיים יש ספק נוסף שמא הריאה לא ניקבה. הרמ"א כתב על כך שיש להתיר את העוף מטעם ספק ספיקא אף על פי שיש אפשרות לברר על ידי בדיקת הריאה.
הש"ך חשש לרשב"א כשאפשר לברר בקל ללא הפסד:
הש"ך כתב שיש להחמיר כרשב"א במקרה שהדבר לפנינו ואפשר לבודקו ללא הפסד. הפרי מגדים כתב שלפי זה אפשר לבאר גם בדברי הרמ"א שלא הצריך בדיקת הריאה כיון שיש בזה טורח, אבל במקרה של בדיקה על ידי שאלה בעלמא שאין זה נחשב טורח אפשר שגם הרמ"א מודה שצריך לבדוק. עוד כתב שאין להקל בספק דרבנן אם אפשר לברר בקלות.
פרי חדש היקל כתרומת הדשן:
אמנם הפרי חדש פסק להקל כתרומת הדשן (להבנתו: גם הרשב"א חזר בו, ראה לעיל בהערה).
לסיכום :
כשאפשר לברר את הספק ספיקא ואין הפסד טוב לעשות זאת:
במקום שיש ספק ספיקא גמור אין צריך לבדוק כלל, אף על פי שיש אפשרות לברר האיסור על ידי בדיקה. ויש חולקים. והש"ך הכריע שיש להחמיר כשאפשר ואין הפסד בדבר.
ספק הנובע מחיסרון חכמה אינו ספק:
עוד הזכיר הש"ך את המבואר במקום אחר שספק הנובע מחיסרון חכמה אינו נחשב ספק כלל (לא לענין ספק אחד ולא לענין ספק ספיקא).
הש"ך כתב שכדי לטעון ספק ספיקא צריך לעיין היטב ולהסתמך רק על המפורש בפוסקים:
בכלל האחרון של דיני ספק ספיקא כתב הש"ך: דיני ספק ספיקא עמוקים ורחבים מני ים ויש בהם כללים וענינים הרבה, ענינו של זה לא כענינו של זה, וגם בדבר קל ודק יש להפריש בין זה לזה, על כן אין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיקא או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר, אם לא אותם המפורשים כל אחד במקומם, וכן אותם שנתבארו למעלה או הדומה להם ממש, או שיש בלא זה צדדים להתיר, וגם זה אחר רוב העיון, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (עד כאן מהש"ך).
לכרתי ופלתי תלמיד חכם שהגיע להוראה יכול לטעון ספק ספיקא על פי שיקול דעתו:
אבל כרתי ופלתי כתב על כך, שהש"ך נעל בפנינו שערי הספק ספיקא, ובפועל לא נוהגים כדבריו אלא דנים להתיר על פי ספק ספיקא. להבנת כרתי ופלתי: יסוד דברי הש"ך בדעת הרשב"א שספק דאורייתא לחומרא הוא מהתורה, אבל העיקר להלכה כדעת הרמב"ם שהיא דעת רוב הפוסקים שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, ואם כן כל ענין הספק ספיקא הוא להתיר איסור דרבנן, ובזה אין להחמיר כל כך, ויש לסמוך על שיקול הדעת של רבותינו להקל בספק ספיקא, ובלבד שתהיה הכוונה לשם שמים.
