ספק מוקף חומה

בגמרא במסכת יבמות מובאת תוספתא לפיה אם יש לפנינו קופה אחת שיש בה פירות של חולין וקופה אחת שיש בה פירות של תרומה, ובצד הקופות יש סאה אחת של פירות חולין וסאה אחת של פירות תרומה, ונפלו הסאים לתוך הקופות – הכל מותר, שכן יש לתלות שהסאה של התרומה נפלה לתוך הקופה של התרומה, והסאה של החולין נפלה לתוך הקופה של החולין (בלשון התוספתא "שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו").
לרבי יוחנן ההיתר אפילו אם הקופה של החולין אינה מרובה מהתרומה:
בגמרא נחלקו האמוראים האם ההיתר הוא רק בזמן שהקופה של החולין מרובה מהסאה של התרומה (שעל הצד שהתרומה נפלה לתוך החולין יש כנגדה רוב). כך דעת ריש לקיש. או אפילו כשהקופה של החולין אינה מרובה מהתרומה. כך דעת רבי יוחנן (בדרך כלל הלכה כרבי יוחנן כנגד ריש לקיש).
ההיתר הוא רק באיסור דרבנן:
עוד מבואר בגמרא שמה שהקילו לתלות באופן הנ"ל הוא מפני שמדובר בתרומה דרבנן, שבאיסור דרבנן תולים להקל. ועולה מדברי הגמרא שהוא הדין לשאר איסורי דרבנן, או אפילו לאיסורי תורה בזמן שהשיעור של הביטול הוא מדרבנן (כגון שמדאורייתא האיסור תורה שהתערב בטל ברוב, וחכמים הצריכו 60).
על פי זה כתב הרשב"א, ובעקבותיו הטור והשו"ע שלשה מקרים שונים שבהם תולים להקל באיסור דרבנן:
תולים שהאיסור נפל לאיסור וההיתר להיתר:
א שתי קדירות ושתי חתיכות: שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור, ולפניהן שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור, אם החתיכה היא מאיסור דרבנן כגון שומנו של גיד, ונפלו אלו לתוך אלו – מותרים, שאנו תולים לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר, ואפילו אם ההיתר שבקדרה אינה מרובה על החתיכה של האיסור אלא הם בכמות שווה.
תולים שחתיכת ההיתר היא זו שנפלה לקדירה:
ב קדירה אחת ושתי חתיכות: וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה, ונפל בה אחת מאלו השתי חתיכות, ואין ידוע איזו היא – אנו תולים דשל היתר נפלה, אפילו אם ההיתר שבקדירה אינו מרובה על החתיכה של איסור אלא הם בכמות שווה.
תולים שהחתיכה נפלה לקדירת האיסור:
ג שתי קדירות וחתיכה אחת: וכן אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן, ויש שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור, ואין ידוע לאיזו נפלה, גם בזו תולים להקל, ואפילו אם ההיתר שבקדירה אינו מרובה על החתיכה אלא הם בכמות שווה.
ש"ך: בכל המקרים הללו תולים להקל אפילו אם החתיכות ראויות להתכבד.
לשיטת הטור והשו"ע (על פי הבנתם ברשב"א), בכל המקרים הללו אם חתיכת האיסור מרובה על קדירת ההיתר – אין תולים להקל.
אמנם לדעת הרא"ה (הובא בש"ך) תולים להקל אפילו אם חתיכת האיסור מרובה על קדירת ההיתר.
לש"ך בקדירה אחת ושתי חתיכות תולים להקל אפילו אם חתיכת האיסור מרובה על קדירת ההיתר:
ולדעת הש"ך (על פי הבנתו ברשב"א) יש להבחין בזה בין המקרה הראשון והמקרה השלישי לבין המקרה השני, והיינו שבמקרה השני (קדרה אחת ושתי חתיכות) תולים להקל אפילו אם חתיכת האיסור מרובה על קדירת ההיתר, כיון שבמקרה זה אפשר שלא נפל כלל איסור (אלא רק חתיכת ההיתר נפלה). אבל במקרה הראשון (שתי קדרות ושתי חתיכות) ובמקרה השלישי (שתי קדרות וחתיכה אחת) תולים להקל רק אם חתיכת האיסור שווה לקדירת ההיתר (או פחותה ממנה), שכן במקרים אלו בוודאי נפל איסור אלא שלא ידוע להיכן נפל.
לש"ך בקדירה אחת ושתי חתיכות ההיתר הוא רק אם ניתן להבדיל ביניהן לפני הנפילה:
לאידך גיסא, כתב הש"ך שבמקרה השני יש גם צד לחומרא, והיינו שבמקרה זה ההיתר הוא רק אם שתי החתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזו היתר ואיזו איסור, שאם נתערבו בתחילה הרי הוחזק איסור בשתי החתיכות וכל אחת מהן נידונת כגופו של איסור וממילא כבר לא אומרים ספק דרבנן לקולא (זהו לשיטת הש"ך הסובר שאין אומרים ספק דרבנן לקולא במקרה שיש חזקת איסור, כפי שלמדנו בדיני ספק ספיקא, וכבר למדנו שם שהפרי חדש מיקל בזה וסובר שאומרים ספק דרבנן לקולא כנגד חזקה).
באיסור תורה אין תולים להקל אלא אם כן שיעורו דרבנן:
באיסור תורה אין תולים להקל אלא אם כן מהתורה בטל אף ללא התליה:
שו"ע : "היה האיסור של תורה, אין תולים להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה… כיצד? שתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של נבלה, ונפלה חתיכת נבלה לתוך אחת מהן, אם ההיתר שבקדרת ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבלה – תולים להקל, לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב, אלא שחכמים הצריכו ששים".
בתערובת מין בשאינו מינו לח בלח אין תולים להקל באיסור תורה אלא אם כן ההיתר בטל בששים אף ללא התליה:
עוד מבואר בשו"ע, שאם האיסור אינו מינו של ההיתר, אין תולים להקל עד שירבה ההיתר ששים על האיסור, שהרי טעם כעיקר מן התורה וצריך ששים לבטל את הטעם (הט"ז הוסיף שדין זה הוא אפילו בחתיכה הראויה להתכבד, שאף על פי שחכמים החמירו בה שאינה מתבטלת ב-60, מכל מקום במקרה של של ספק הקילו).
ספק שיש לו במה לתלות קל משאר ספיקות:
הט"ז ביאר שתולים להקל במקרה של איסור תורה ששיעורו דרבנן אף על גב שלענין ספיקות אחרים מקרה כזה דינו כדאורייתא, כיון שכל ספק שאפשר לתלות בו ולומר "שאני אומר לא נפל כאן" איסורו קל יותר משאר ספיקות.
בשתי קדרות של היתר אין תולים להקל אפילו באיסור דרבנן:
אם נפל איסור דרבנן לאחת משתי קדירות של היתר שתיהן אסורות:
מהתוספתא הנ"ל עולה שהאפשרות לתלות להקל ("שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה…") היא רק במקרה ששתי הקדרות שונות, שאז אנו תולים את האיסור בקדירת האיסור ואין אנו אוסרים את האיסור יותר ממה שהיה כבר (תולים את הקלקלה במה שכבר מקולקל בלאו הכי). אבל אם שתי הקדרות של היתר (ונפל איסור לאחת מהן), כתב הרשב"א שלא ניתן לתלות להקל (אפילו אם מדובר באיסור דרבנן) אלא על כרחינו שתי הקדירות נאסרו.
בשתי קדירות של היתר אין סיבה לתלות בקדירה אחת יותר מאשר בשניה:
הטעם שבשתי קדירות של היתר הולכים להחמיר הוא משום שאם אתה תולה שהאיסור נפל לאחת מהן ולא לשניה, ועל סמך זה אתה אוסר אחת ומתיר את האחרת, נמצא שאתה אוסר אחת מהן מהיתירה, וכיצד ניתן להחליט לאסור דווקא את זו ולהתיר את השניה? הרי באותה מידה אפשר להחליט להיפך! וכיון שאחת מהקדירות בוודאי אסורה ואין לנו דרך להחליט איזו מהן היא האסורה – לא נותרה לנו ברירה אלא לאסור את שתיהן.
אין אומרים ספק דרבנן לקולא כשהספק הוא בין שני גופים שאחד מהם בוודאי אסור:
כמו כן, אין לומר שמחמת "ספק דרבנן לקולא" נאמר ששתי הקדירות מותרות, והיינו שעל כל קדירה נדון בנפרד ונאמר שמחמת הספק היא מותרת, כיון שבאופן כזה אנו מתירים איסור בוודאי, ובאופן כזה אין אומרים ספק דרבנן לקולא. כלומר כשהספק הוא בין שני גופים שאחד מהם הוא בוודאי איסור – אין לומר ספק דרבנן לקולא אלא מוכרחים אנו לומר שיש כאן איסור, ואם אין לנו סיבה כלשהי לתלות את האיסור בגוף אחד יותר מאשר בגוף אחר – על כרחינו שני הגופים אסורים.
אם באחת מקדירות ההיתר יש שיעור לבטל האיסור תולים שהאיסור נפל לתוכה:
שו"ע : "היו כאן שתי קדרות של היתר, ולפניהן שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור, ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו – אסורות שתיהן אפילו באיסור דרבנן, אם אין בשום אחת כדי לבטל האיסור. אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור – שתיהן מותרות" (שאנו תולים שהאיסור נפל לתוך הקדירה שיש בה כדי לבטלו, וההיתר נפל לתוך הקדירה השניה שאין בה שיעור לביטול).
משמע ששתי הקדירות אסורות אפילו אם ביחד יש בהן ששים כנגד האיסור:
מהשו"ע משמע ששתי הקדרות אסורות אפילו אם בצירוף שתיהן יחד יש ששים כנגד האיסור שנפל. אמנם באמת יש אפשרות להתיר את שתי הקדירות על ידי צירופן לששים כנגד האיסור.
שתי קדרות של היתר שאחת מהן נאסרה לפני הספק:
ניתן לתלות בקדירה שכבר נאסרה בתנאי שנאסרה לפני הספק:
בתוספתא "נפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן (אחת מתוך שתי קופות של חולין) וידוע לאי זו מהן נפלה, ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאי זה מקום נפלה – הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה שם נפלה שניה. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה, ואחר כך נפלה שניה וידוע לאי זו מהן נפלה – אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם נפלה ראשונה" (שהרי בשעה שנפלה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע להיכן נפלה כבר נאסרו שתיהן, שהרי אין טעם לתלות באחת יותר מבשניה, ולאחר שנאסרו שתיהן כבר לא ניתן להתירן).
השו"ע הביא את הדין העולה מהתוספתא:
שו"ע : "היו כאן שתי קדירות של היתר, ונפל איסור לתוך אחת מהן, וידוע לאיזו נפל, וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל – אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני. אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל, ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל – שתיהן אסורות".
לב"ח ההיתר אפילו באיסור תורה:
להבנת הב"ח ההיתר ברישא הוא אפילו אם נפל איסור תורה (בניגוד למה שלמדנו לעיל שבאיסור תורה לא תולים להקל), כיון שהמקרה שלנו שניתן לתלות בו שלמקום שנפל האיסור הראשון נפל גם האיסור השני הוא קל יותר משאר המקרים.
לש"ך וט"ז ההיתר רק באיסור דרבנן או שיעור דרבנן:
אולם הש"ך והט"ז דחו דבריו, שכן מפורש בגמרא שבאיסור דאורייתא לא אומרים "שאני אומר", ולכן אם נפל איסור תורה ניתן להקל רק במקרה שיש בכל קדירה רוב כנגד האיסור (שאז האיסור בטל מהתורה במין במינו).
אם האיסור הראשון התבטל בששים הרי הן כשתי קדירות של היתר:
הרמ"א הוסיף על פי הרשב"א לגבי המקרה של הרישא, שאם היה ששים לבטל את האיסור הראשון שנפל, הרי זה כאילו לא נפל שם איסור כלל, וממילא בנפילת האיסור השני שתי הקדרות נאסרות כדין שתי קדרות היתר המבואר לעיל.
ועל פי כל האמור מובן, שלמדנו שבאיסור דרבנן הולכים להקל, ולכן אם יש ספק להיכן נפל איסור דרבנן ויש סיבה כלשהי לתלות שנפל למקום אחד ועל סמך זה להתיר את השני, כגון שאחד מהשנים אסור בלאו הכי, או שבאחד יש שיעור לבטל את האיסור ובשני אין שיעור – תולים להקל. אבל אם שני הגופים שווים – על כרחינו שניהם אסורים, כי אין סיבה לתלות באחד יותר מבשני, ואי אפשר לומר ששניהם מותרים, שהרי יש כאן בוודאי איסור, ולא ניתן להתיר איסור וודאי על סמך הכלל שספק דרבנן לקולא.
מטעם זה קוראים את המגילה בטבריה וכיוצא בזה גם בי"ד וגם בט"ו מחמת הספק, שהרי אין בידינו להכריע האם לקרוא בי"ד או בט"ו, וכיון שאין בידינו להכריע על כרחינו לקרוא בשניהם, שהרי אם נאמר לגבי י"ד ספק דרבנן לקולא וכן לגבי ט"ו ספק דרבנן לקולא – נמצא שביטלנו לגמרי את מצות חכמים לקרוא מגילה.