בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנה בעיה לטאטא את הבית או לשטוף את הבית בשבת. ב) האם ישנו הפרש בין אם מדובר במקום מרוצף או לא. ג) האם ישנו הפרש בין אם מדובר במקום שמלוכלך מאוד כך שלא נעים לשהות כך על ידו. ד) האם ישנו הפרש בין מקום של רבים למקום של יחיד.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שלז סעיף ד, שאסור לסוך את הקרקע, וכן אסור לשטוף את הקרקע, שמא יבא להשוות גומות. ואפילו בקרקע מרוצפת אסור, אף לדברי המתירים בכיבוד הקרקע, מאחר והדחה ושטיפה אין בהם צורך כל כך כמו בכיבוד, לפיכך לא רצו לחלק בהם בין מרוצף למקום שאינו מרוצף, ואסרו הכל.
וכן הביא במשנה ברורה בסימן קטן יז, שמחמירים אפילו במרוצף, משום מקום שאינו מרוצף. ומה שהתיר בסעיף א' במקום מרוצף לענין כיבוד, ולא גזר כמו כן – מקום מרוצף מצד מקום שאינו מרוצף, משום שכיבוד הוא דבר יותר נחוץ מהדחה. בנוסף כתב, שהדחת רצפת הקרשים שנוהגים כיום יש בזה עוד איסור לעשות בשבת מלבד הדחה, שהרי צריך לזה שריית סמרטוט מבד במים כידוע, ויש בזה משום כיבוס.
והנה בביאור הלכה שם דיבור המתחיל ויש מחמירים כתב, שלפי טעם האמור במקום מרוצף שגוזרים שמא יבוא לשטוף במקום שאינו מרוצף, לפי זה אם כל בתי העיר או על כל פנים רובם מרוצפים באבנים או בלבנים, וכל שכן אם הם מכוסים בקרשים, אפשר שמותר לכבד, כי לא גזרו על רובה מפני מיעוטה, ולא על עיר זו מפני עיר אחרת וכמו שכתב בספר התרומה.
אולם מביא שיש עוד סברה אחרת בספר התרומה שם, שבין השורות שבין אבן לאבן, יש חשש של השוואת גומות אף במרוצפים, אך תמה על כך מדברי הגמרא בשבת דף קנא, שמוכח משם שבמרוצף לא שייך כלל השוואת גומות, ורק מצד חשש וגזירה מדבר אחר אוסרים זאת.
וכותב שאולי יש לבאר, ששם התקרה של המרחץ נעשתה מקרשים שמהודקים היטב זה לזה, מה שאין כן באבנים, אך מפירוש רש"י שם מוכח שגם באבנים במרוצף לא שייך השוואת גומות. ולפי זה כשבתי העיר כולם או רובם מרוצפים בקרשים, אין להחמיר במרוצפים. ובפרט אם נתכבד מערב שבת. ומסיים שם: שנמצא מכל זה, שאם כל בתי העיר או על כל פנים רובם מרוצפים בקרשים, ובפרט אם נתכבד הבית גם כן מערב שבת, ורוצה עתה לכבד הבית בענפי תמרה הרכים, בודאי אין להחמיר.
וכתבו הפוסקים, שמסתימת המשנה ברורה וכל האחרונים משמע, שגם בזמנינו שכל בתי העיר מרוצפים לא התירו הדחת ושטיפת הרצפה, למרות שלעניין 'כיבוד' התירו. והטעם כפי שנתבאר, שהכיבוד נחוץ יותר מהדחה, ולכן הקילו בו יותר.
וכן נוהגים בזמנינו בכל בתי ישראל, שאין שוטפים רצפות בשבת ויום טוב, לא בבתים ולא במקומות ציבוריים, כמבואר בקצות השולחן סימן קמו הערה נט. וזאת למרות שבמרצפות שבזמנינו אין חשש כלל להשוואת גומות, וגם לגזור שמא יבוא לשטוף מקומות שאינם מרוצפים, כי אין הדרך כלל בזמנינו להדיח מקומות שאינם מרוצפים, ומכל מקום אין בידינו לשנות גזירות חכמים וגדולי הפוסקים.
אמנם במקום שהלכלוך רב או בלתי נסבל, וכמו שישנו על הרצפה לכלוך דביק, וכן כאשר ישנו מהלכלוך ריח רע, ומכל שכן כשיש לכלוך של צואה ומי רגליים, או כשיש סכנת החלקה – כמו שמן שנשפך, מותר לשפוך שם מים ושאר חומרי ניקוי נוזליים, ולנקות במקל גומי המיוחד לכך – לא מטלית משום איסור סחיטה, ולאסוף את המים בכף אשפה, או לגרור אותו לנקב ניקוז, או מחוץ לבית (במקום שאין אדמה הראויה לזריעה וחרישה).
מאחר וכל ההחמרה בהדחה יותר מכיבוד, הוא רק משום שאין ההדחה נחוצה כל כך כמו הכיבוד, ואם כן, כאשר הלכלוך רב, ההדחה נחוצה כמו כיבוד ועוד יותר מכך, ובשמירת שבת כהלכתה אף מתיר בכל לכלוך, ולאו דווקא לכלוך רב ובלתי נסבל.
העולה מהאמור: שאם ישנו לכלוך רגיל שניתן להסתפק בטאטוא המקום, אין לשטוף את המקום. אך כאשר מדובר בלכלוך רב, ובפרט שחלקם דביקים ובעלי ריח שאינו נעים, וכפי שמצוי לאחר אירוע רב משתתפים עם ילדים וכיוצא בזה, מותר לכתחילה לשטוף את המקום מהלכלוך, אך יזהר שלא לעשות כן עם סמרטוט בד מחשש סחיטה, אלא רק עם מקל גומי, ואת המים יגרוף למקום מרוצף, ללא אדמה.
