נושא: חגים

נתינת הסכך ע"ג הסוכה על ידי קטן

האם ניתן לכתחילה לתת לילד שלא בא עדיין לגיל מצוות ליתן את הסכך בסוכה?

לכתחילה יש ליתן את הסכך ע"י גדול שבא לגיל מצוות. ומ"מ אם אביו נמצא שם ועוזר יחד עמו ואומר מפורש שנותן זאת לצורך מצוות סוכה, יש להתיר.

מקורות

ראה בשו"ת שבט הלוי חלק א סימן קסו אות ב: ואשר שאל לענין קטן אם יכול לסכך לכתחלה, עיין תשובת אבני נזר או"ח סי' תע"ה שנוטה להקל, ועיין בבכורי יעקב סי' תרל"ח ס"ק ב' שנוטה להחמיר לכתחלה, ועיין ביאור הלכה או"ח סי' י"ד, ודעתי העני' נוטה להחמיר לכתחילה.


ובביאור הלכה סימן יד: וטוב לעשות וכו' – עיין במ"ב הנה מוכרח אנכי לבאר דברי דע דאף לפי מה שהקיל הרמ"א לענין דיעבד באשה ובודאי מותר בכל גווני כאיש אבל בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה ע"כ מיירי ג"כ דוקא בגדול עוע"ג דאפילו הט"ז דסובר לקמן בסימן ת"ס דקטן היודע לעשות לשמה תו איננו בכלל קטן היינו דמהני עוע"ג כדמוכח להמעיין שם ותמיה לי על ארה"ח הנ"ל דמיקל לכתחלה ע"י קטן הלא אפילו אם לא נחוש כלל להא דר"ת הלא מחמת לשמה יש להחמיר לכתחלה אם אפשר דהלא נפסק בס"ב דהתלייה צריך להיות בכוונה לשמה לחוש לדעת רש"י והרא"ש ועוד שארי ראשונים דס"ל דצריך לשמה בזה מדאורייתא ולקמן בסימן ת"ס נפסק דלישת המצה של מצוה הצריך לשמה אין לשין לכתחלה ע"י חש"ו אפילו בעוע"ג כדאיתא באחרונים ובהגר"א שם:


ובשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תעה: שאלה. אם מותר לסכך על ידי קטן.


א) תשובה. לכאורה נראה דתלוי במחלוקת הפוסקים [עי' שו"ע סי' ת"ס] במצה שלשה קטן דיש פוסלין דקטן לאו בר שימור הוא. והכא נמי כיון דבעינן שתהא עשוי' לצל. קטן לאו בר כוונה הוא דכל מעשיו כמתעסק דיינינן לי'. ויש לומר דאפי' פוסקים המכשירים היינו משום דשימור העומד על גבו מהני. אבל בסיכוך דבעשי' תלוי שתהי' לצל. מה יועיל העומד על גבו לבד אלא כשיהי' מלמדו ומזהירו שיתכוין לצל דאז יועיל לשיטת התוס' גיטין (דף כ"ב ע"ב) אבל לא בראי' בעלמא:


ב) ולאחר העיון נראה דהא דבעינן סוכה עשוי' לצל לאו משום כוונת עשי' אתאן עלה. דאם כן למה צריך הש"ס [יב ע"א] לומר בחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי. תיפוק לי' דלא נעשה לשם צל ותעשה ולא מן העשוי לא שייך אלא כשעכשיו הוא סוכה כשירה. ואין בה פסול אלא משום ששעת עשייתה הי' בפסול. מה שאין כן בנעשה לשם אוצר דאף עכשיו לא סר פסולה. שלא נעשה לסוכה היינו לצל. ועיין בתוס' מנחות (דף מ' ע"ב) בד"ה שמא. אלא ודאי הא דבעינן עשוי' לצל היינו משום דלא נקרא סוכה כשאינה עשוי' לצל כמו כלי אינו מקבל טומאה אלא כשעומד להשתמש וכן אוכל כשעומד לאכילה וכשאינו עומד לכך צריך מחשבה לכך לתשמיש ולאכילה. הכי נמי בסוכה כל שאינה עומדת לצל אף שמוצל לא מקריא סוכה. ועל כן כשלא עשאה לצל אף שאחר כך חישב עלי' לצל דהוה סוכה אחר כך. הוי תעשה ולא מן העשוי. כיון דבשעת עשי' היתה פסולה ומחשבה שאחר כך לא הוי מעשה אלא גרמא בעלמא. ואם כן במצוה את הקטן לסכך. כיון שבעל הבית חישב עלי' בשעת עשי' לצל. דבשעת עשי' היתה סוכה עומדת לצל על ידי מחשבת בעל הבית. שפיר מועיל עשיית הקטן דאין צריך מחשבה כלל בסוכה:


ג) ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרינן בחולין (דף ל"א ע"ב) בענין כוונה לשחיטה. ורבנן נהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן. אמר רבא בהא זכנהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כוונה לחתיכה אפי' זביחה נמי ליבעי וכו' עיין שם. הכא נמי הא ודאי האי סוכות תעשה סוכת מצוה היא דאי סוכה לצל בעלמא. אם כן בסיכך במחובר ואחר כך קצצו למה יפסול משום תעשה ולא מן העשוי הא עשה סוכה לצל. ולא דמי לתעשה ולא מן העשוי דציצית. דצריך שיעשה ציצית של מצוה וכשהי' בפסול לא עשה ציצית מצוה. אבל בסוכה הרי עשה סוכה לצל. אלא ודאי הכא נמי סוכות תעשה פירושו סוכת מצוה. ואם כן ממה נפשך אם בעינן כוונה לצל נבעי נמי לשם מצוה ואם לא בעינן לשם מצוה גם לצל לא נבעי. אלא ודאי הא דבעי שיעשה לצל משום דאם לא כן בשעת עשי' לא היתה עומדת לצל ולא הי' שמה סוכה והוה תעשה ולא מן העשוי:


ד) ואין לומר דלעולם סוכות תעשה לאו סוכת מצוה ומכל מקום כיון דמחובר פסול על כרחין כוונת התורה תעשה סוכה תלושה. וכאילו כתיב תעשה סוכה תלושה. על כן כשהי' מחובר בשעת עשי' הוי מן העשוי בפסול. ליתא דאם כן על כל פנים נבעי כוונה לשם סוכת תלוש כי היכי דבעינן לצל וכנ"ל מש"ס חולין. ואם כן כשסיכך במחובר ואחר כך קצץ איך יועיל לרב. כיון שבשעת עשי' לא הי' לשם תלוש. וכמו עשאה מן הנימין ומן הגרדין דלא מהני אף שעושה אחר כך כל הציצית. משום דלא הי' תלי' לשמה וכמו שכתבו התוספות (דף י"א ע"א) בד"ה פסיקתן זהו עשייתן: