התורה (ויקרא יא, ג), מספרת לנו מהם הסימנים של הבהמה הטהורה, וכך היא כותבת – "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ".
ומבאר הרשב"ם את מהותם של הסימנים הללו:
"מפרסת פרסה: ציפורן אחת כעין מנעל ולא ציפורנים בכל אצבע כארנבת ושפן:
ושסעת שסע: מובדלת הפרסה לשנים ולא פרסה אחת שלימה כסוס וחמור, ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב"ה לישראל מאוסים הם, ומקלקלים ומחממים את הגוף ולפיכך נקראו טמאים, ואף רופאים מובהקים אומרים כן, ואף בתלמוד גוים שאוכלים שקצים ורמשים חביל גופייהו:
מעלת גרה: מעלת את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה". עד כאן הם הדברים מהרשב"ם.
ישנה "חקירה" בספרים אם סימני הטהרה משמשים גורם לטומאה או שאינם אלא סימנים מבררים וטהרת הבהמה נובעת מדברים אחרים.
כלומר, האם הסימנים הם אלו שגורמים לבהמה להיות טהורה או טומאה, או שהטהרה והטומאה נובעים מדברים אחרים, אלא שהסימנים רק מבררים ומספרים מה טהור ומה טמא.
ומסביר הרבי, שאף אם נניח שהסימנים הם רק מבררים, מכיון שכל מה שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית, הרי העובדה שסימנים אלו נקבעו לסימני טהרה משמת הוכחה שהם קשורים עם הטהרה, לפחות בתור תוצאה.
אחד הנימוקים לאיסור אכילת מאכלים אסורים, הוא שלא יוטבעו באדם תכונות המאכל האסור, שאינן טובות. ומובן, שהתנהגותו של האדם צריכה להיות "מפרסת פרסה ומעלה גרה".
הבירור הוא רק בנוגע ל"בהמה" שבאדם, ואילו עניני נפש האלקית אינם בהבחנה ובירור זה, כי לעולם ילמוד וייקים מצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, גם אם אין זה מושלם.
ומכך שגם הבהמה הטמאה מוזכרת בכתוב, מובן שגם להתנהגות כזאת ישנו מקום ע"פ תורה "נבל ברשות התורה", אך כדי לברר הטהרה ישנם את הסימנים הללו של מפרסת פרסא ושוסעת שסע:
המשמעות של "מפרסת פרסא" היא, שהכוחות הנעלים – אפילו של הנפש הבהמית – של האדם אינם צריכים להיות שקועים בגשמיות, כי אם רק כוחות המעשה ובמידה ההכרחית בלבד. צריכה להיות "פרסא" בין הרגל לבין האדמה, כוחות המעשה לארציות. אך הפרסא צריכה להיות שסועה – שגם בעניני האלקות יש לראות את האלקות.
הפרסא מחלוקת לשתים, כי המגע עם הארץ צריך להיות בשני קווים "שמאל דוחה וימין מקרבת" – יש לקרב את הבריות לתורה "ימין מקרבת", אך לא לקרב את התורה לבריות, אין לשנות אפי' דקדוק קל של תורה "שמאל דוחה". ולאמתו של דבר לא יתוקן בזה דבר, אלא המקרבים עצמם ייגררו אחרי הבריות.
והסימן השני הוא הסימן של "מעלת גרה", שהמשמעות שלו היא שלפני כל פעולה גשמית שאדם עומד לעשות, דרושה "לעיסה" ודיון היטב, לברר אם לעשות וכיצד.
ביאור נוסף שמובא הוא שענין האכילה הוא שאדם נוטל דומם צומח חי והופך אותו לדם ובשר כבשרו, תכליתם היא להכלל באדם העליון.
וכדי שתהיה אפשרות של נטילת בהמה, וליצור בה העלאה והתכללות בניגוד לטבעה לרדת למטה זו דרך ארוכה למן "אחרי ה' אלקיכם" עד "ובו תדבקון", וכל הדרכים בחזקת סכנה, וכדי לעבור כברת דרך זו כראוי, שיעסוק בדברים הגשמיים לשם שמים ולעבודת ה', נתנה לנו התורה סימנים.
הסימן הראשון "מפרסת פרסה" – כשאדם עסוק ב"קו" אחד בלבד "קיומא דחד סמכא", עלול להיות שהדבר בא משום טבעו והרגלו, והסימן הוא "מפרסת פרסה", כשהיא מופרסת לשני הכיוונים, לימין ולשמאל. שהוא צריך לעסוק לא רק בקו אחד, אלא בשני קווים, בשני צורות עבודה, לא רק מה שהוא "מסתדר איתו".
הסדק צריך להיות מלמעלה עד למט, עבודת ההתעסקות בשני הקווים צריכה להיות לא רק בחיצוניות, אלא דרושה גם בפנימיות, לכל העומק, ואזי נוצרת העלאה והתכללות.
ועדיין אין לאדם לסמוך על עצמו, ודרוש הוא לסימן נוסף: מעלה גרה – "ללעוס", לבדוק ולברר שוב ושוב.
ההוראה בנוגע ל"עבודה" בפועל, שלומד מזה הרבי היא, שכשם שאדם ניגש לאכול בהמה עליו לבדוק את סימני הטהרה; כן הוא בכל ענין בעולם הזה שאדם מתכנן לעשות, עליו לבדוק שאין הוא עושה זאת למלאות תאוות נפשו, ואף שנראה לו שהסימן קיים – דרוש הוא לבירור נוסף.
במקום נוסף, למד הרבי הוראה מיוחדת גם בנוגע לסימני הטהרה של העוף, שבעוף אסור להסתמך על הסימנים בלבד ודרושה גם מסורה.
והמשמעות הרוחנית של זה היא, שאין לאדם לסמוך על שכלו העצמי, אלא צריכים "מסורה" – התמסרות לרבי, ולא סתם רבי, אלא רבי "צייד" שעסק בהצלת נפשות ישראל.
ליקוטי שיחות שמיני ח"א ס"א – י, וליקוטי שיחות ראה ח"ב ס"א – ז.
