אדם שנתפס על מעשה בלתי רצוי שעשה ויושב על כך בכלא, ויש ביכולת אדם מסויים לפעול לשיחרורו ע"י הפעלת קשרים וכו', האם יש עניין להוציאו, או שלא.
אדם שנתפס על מעשה בלתי רצוי שעשה ויושב על כך בכלא, ויש ביכולת אדם מסויים לפעול לשיחרורו ע"י הפעלת קשרים וכו', האם יש עניין להוציאו, או שלא.
ראה בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן קכד ג: ועל אשר שאל בגזלן מפורסם שגזל לאנשים הרבה, וממש בצורת גזלן והוא מזיק הרבים ומתחנן להוציאו מבית הסוהר האם שפיר למיעבד הכי – וכ"ת העיר מש"ך יו"ד סי' קנ"ח ס"ק ג' ובמה שהעיר עליו בס' מקור חיים – ובאמת המעיין [ועיין בתשובת חוות יאיר סי' קל"ט והובא בקיצור גם בפת"ש יו"ד סי' רנ"א] בשו"ע חו"מ סי' שפ"ח ברמ"א סי"א, ובבאר הגולה שם שכ' וכבר פשט התיקון והמנהג שלא לעשות שקר ועולה לאומות ומכריזין ונותנים רשות לפרסם ולגלות על האנשים אשר לוקחים בהקפה וכו' וכן בשו"ע חו"מ סי' תכ"ה ברמ"א סוס"א – בכל אלה מקומות יראה שאין חשש כלל להניחו כך כדי שלא יזיק כיון שאינו בסכנת נפש בידיהם – דהחוות יאיר שם כ' רק כשהי' בסכנת נפש ממש – ועיין בתשובת מהר"ם אלשיך סו"ס ס"ו – וביו"ד סי' קנ"ז סו"ס א' ובפת"ש שם ס"ק י"ג, וכבר הארכתי מעין ובדומה לזה בעניי בתשובת שבט הלוי יו"ד סי' נ"ח – ודעתי העני' שכל זמן שאין סכנת נפשות אין חיוב לעשות השתדלות לאנשים כאלה, ויצרף עוד דעת תורה בזה – מחמת אפס הזמן אקצר הרני דוש"ת באהבה.
ובשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קלה ס"א: מי שהוא עבריין במזיד וכו', אינו חייב להחיותו, עיין בש"ך דאיירי במומר לתיאבון, דאם עבר פעם אחת לא יצא מכלל אחוה בזה, ועיין בביאור הגר"א ע"פ תוס' ע"ז כ"ו ע"ב דגם מומר לתיאבון חייב להחיותו, ועיין בחוו"ד לעיל סי' קנ"ט בביאורים מה שהקשה בזה, וראיתי למי שהקשה ממשנתינו דמכות כ"ג ע"א דנקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה ה"ה כאחיך, מכלל דעד שלא לקה לא נקרא אחיך ע"פ שלא עבר אלא פעם אחת, ובעניותי דל"ק כלל חדא דהתם איירי באתרו ביה ואפ"ה עבר ונתחייב מלקות וכזה יצא מגדר לתאבון, ועוד דלענין אותה עבירה עצמה שעבר ודאי נקרא רשע לדבר אחד ולא אחיך כשאר ישראל הנקיים מזה, ומזה איירי התם במלקות, אבל לענין שאר דברים שבתורה והוא מקיים רוב מצוות שבתורה ומקבל עליהם שכר לא יצא מגדר אחיך עד שיהי' עבריין מועד לכך, או לשיטת התוס' ע"ז שם אפילו במומר גמור מ"מ כיון דהוא רק לדבר אחד לתאבון נקרא אחיך לענין פדיון וצדקה.
ס"ב. עיין בפת"ש ס"ק א' להלכה אם מומר לתאבון חייבין לפדותו דנראה דעת החו"י סי' קל"ט ובכנ"י סי' ל"ח דחייבין, ותמה הפת"ש מפשטות לשון הרמ"א כאן, ועשה סמוכין לדברי החו"י מתוס' ע"ז כ"ו ע"ב והבכור שור ע"ז שם וע"ע בביאור הגר"א סוסק"א דדעתו ג"כ דהעיקר כתוס' ע"ז הנ"ל דלתיאבון חייבין לפדותו, ועיין מש"כ בעניי בשו"ת שבט הלוי חיו"ד סי' נ"ח דכל זה בזמנם שהי' סכנת נפשות בדבר אם לא יפדוהו אבל בזמנינו דרך כלל רק סוגרין אותו במאסר שלא יזיק הרבים היכא דגנב וכו' ואינו בא אפילו לידי ספק סכנה אם רואים בי"ד טובה לצבור אינם חייבין לפדותו כאשר בארתי גם בשבט הלוי ח"ד סי' קכ"ד אות ג', ויש מציאות לפעמים דאפילו למסרו להם מותר כאשר כתבתי שם ועיין ברמ"א חו"מ סי' שפ"ח סי"א ובבאר הגולה שם, וע"ע בד"ת יו"ד סי' קנ"ז ס"ק נ"ג מש"כ בשם הב"ח בזה.
ובשולחן ערוך חושן משפט הלכות מאבד ממון חבירו בידים ומוסר ומלשין סימן שפח סעיף יא: עשה המוסר אשר זמם, ומסר, אסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה יהרג שמא ימסור אחרים.
ובש"ך חושן משפט סימן שפח ס"ק נה: עשה המוסר אשר זמם כו'. ובמרדכי ס"פ הגוזל בתרא הביא תשו' מהר"מ בר ברוך שכ' וז"ל שוב מצאתי שהוכיח רבינו שמחה שהרי"ף חולק על הרמב"ם שהרי"ף הביא ראיה דממון מוסר אסור לאבדו ביד מדמבעי' בפ' הכונס אם עשו תקנת נגזל במוסר או לא וסלקא בתיקו ואי ס"ל להרי"ף סברת הרמב"ם מאחר שעשה המוס' כאשר זמם דאסור להורגו וא"כ ה"ה לאבד ממונו דאסו' דהא מיניה יליף ומה מביא ראיה דלמא הא דבפרק הכונס איירי כגון שעשה המוסר אשר זמם ומ"ה אסור לאבדו אלא ש"מ דלית ליה האי סברא עכ"ד ועיין במהרש"ל פרק הגוזל בתרא סי' נ' שהשיב ע"ז ובספרי השגתי עליו והוכחתי שהעיקר מהש"ס דפ' הגוזל בתרא כר' שמח' שאפילו בפעם אח' נקרא מוסר ומותר להורגו וכן משמע מהתוס' ופסקי תוס' פרק הגוזל בתרא אך הרבה פוסקים נמשכו לדעת הרמב"ם בזה:
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.