ראשית, צריכים להיות עסוקים בשליחות, ולהיות חדורים בה עד הסוף, ולדעת שזה מה שהקב"ה דורש מאיתנו, ובזה אנחנו צריכים להשקיע.
גם שהעבודה לא קלה לפעמים וישנם קשיים, צריכים להתגבר עליהם, ולהיות חדורים לגמרי במה שאנחנו צריכים לפעול.
כמובן, שאם המצב הוא שהילדים בכיתה לא משתתפים כל כך בלימודים ולא באותו הקו שהמורה רוצה להוביל בשיעור, אולי צריכים לשנות את הסגנון בענינים מסויימים, או להשתמש בשיטות שונות כדי לרכז אותם ולהכניס אותם להווי. לחבר אותם אל העניין (ולא נאריך בזה, כפי בקשתך).
מה שכן אפשר לומר, על הנושא של הצער והקושי, הנה ישנם כמה וכמה מקומות, שמצינו שהרבי מתייחס בצורה מפורשת לכך שצריכים לעבוד – למרות הקושי. ולא רק לעבוד בהכרח, אלא מתוך שמחה וטוב לבב, וכפי שיתבאר לקמן.
בשיחה מיוחדת (ש"פ נח תשכ"ח), עומד הרבי על הפסוק שמובא בפרשת נח – "וימח את כל היקום.. וישאר אך נח ואשתו בתיבה". ומצטט רש"י את המילים "אך נח" ומפרש – "לבד נח – זהו פשוטו. ומדרש אגדה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים: שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם".
בראשית הדברים, נעמד הרבי על כך שיש בפירוש זה גם ענין פנימי, ב"יינה של תורה" (כידוע שבפירוש רש"י רמוזים ענינים נעלים). שממנו צריך כל אחד ואחד ללמוד הוראה בעבודת ה' שלו.
מי שזכה ונבחר להיות שלוחו של הרבי (שאין לו, ח"ו, פני' בזה, כי אם – להפצת היהדות, ואמרו חז"ל: צדיקים דומים לבוראם) לפרנס בריותיו של הקב"ה במזון רוחני, ופגע בדרכו במכשולים רבים, עד שפעמים חסר הוא דברים ההכרחיים לקיומו (כאכילה ושתיה ודומיהם), דבר העלול להזיק לבריאותו ח"ו.
ולפעמים, יכול אותו אחד לחשוב כך:
"תינח (-מילא) שאני (שנבחרתי להיות שליח, שזה מראה על גודל מעלתי..) מתעסק גם עם כאלה שהנם "בהמות וחיות" לגבי, ואף על פי כן איני זוכה לכבוד הראוי – על כך כבר הייתי מוותר, אבל לשם מה עלי להרע מצב בריאותי, שהיות הגוף שלם מדרכי עבודת ה' היא, ואם כן "מה לי וכו'?", אטוש את השליחות, ואחסוך בכך צער ויסורים רבים"..
ומעין מחשבה זו, יכולה לעלות לכל אחד שעוסק בשליחות, והשליחות שלו גורמת לו לצער ולכאב. יכול הוא לחשוב אולי כדאי לו לעזוב את שליחותו, ולהתפטר מכל הצרה הזאת.
אומרת על זה התורה, שצריכים ללמוד ממה שהיה כבר לעולמים, שהתורה העידה על נח שהוא היה צדיק גדול בדורותיו, ובזכותו ניצל כל העולם, ובו בחר הקב"ה לזון את עולמו, ולמרות כל זאת הוא היה "גונח וכוהה דם".
ויתרה מזו: יסורים אלו (עד שהיה כוהה דם) ממה באו לו? – מטורח הבהמות והחיות, משליחות קדושה זו לפרנס את בריותיו של עולם.
ועם כל זאת, הוא לא נרתע, והמשיך, ולא עוד, אלא שעשה זאת באופן של "טורח".
וזה שהתורה סיפרה לנו על כל זה, הוא כדי להורות לנו, "גם במצבים הכי קשים על האדם למלא את תפקידו – השליחות המוטלת עליו. יהיה מה, הוא את שליחותו יקיים!". ובפרט שתודה לא-ל, הייסורים הם לא ברמה כזו של "גונח וכוהה דם", ב"ה.
צריכים ללמוד מאותה התנועה של נח, שלא מתפעל משום דבר, והולך ופועל בשליחותו, למרות שזה לא בא לו בקל. ובאו עליו ייסורים קשים.
ואת אותה השליחות, לא צריכים לעשות בצורה של "לית ברירה", כאילו מישהו בא והכריח את האדם לעשות, אלא הוא צריך לעבוד זאת מתוך שמחה.
וזה רמוז בפירוש רש"י, שהביא את הפירוש של "גונח" כפירוש שני, אבל בפירוש הראשון והעיקרי אין מקום כלל לגנוח. כי באמת, היהודי העובד בשליחותו של הקב"ה צריך להיות בשמחה וטוב לבב, על כך שהוא זכה לעבוד בשליחות ה', והקשיים שבאים לו – מה הערך שלהם מול אותה שליחות קדושה?!
ובאמת, אין מקום לשאלה – אם הקב"ה רוצה שאני יפעל בשליחות שלו, מדוע הוא מערים על עבודתי קשיים, ולא נותן לי לעשות אותה בצורה רגועה.. כי כך הוא הסדר בקדושה, שכל דבר טוב מגיע ע"י יגיעה, ולא באופן של חינם וממילא.
ובנוסף לזה, צריכים לזכור, שכל הקשיים בסוף ייעלמו, ובסוף נגיע להצלחה. נלמד מהטעיות שלנו, ונגיע למקום טוב הרבה יותר.
וממילא, צריכים להתחזק, ולדעת שכל הקשיים שישנם הם "כלא" לעומת אותה שליחות קדושה שהוטלה עלינו מבורא עולם, ומוכרחים להתחזק בה, ולהכין את העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו – תיכף ומייד ממש.
ועם כל המבואר לעיל, אנו מבקשים מהקב"ה, שכל הענינים יבואו באופן של "בחסד וברחמים", ולא נצטרך להגיע כלל לכל אותם הקשיים וההעלמות, אלא הכל יהיה באופן של טוב נראה ונגלה, טוב שרואים אותו בעיניים.
