נתינת מתנה לגוי

כתב בשולחן ערוך אדה"ז, יורה דעה, הלכות ריבית והלכות עיסקא (הלכה עה): ומצוה מן התורה ליקח רבית מן הנכרי ואסור להלוותו בחנם, שנאמר לנכרי תשיך כלומר תשוך זו מצות עשה ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם, כמו שנאמר ולא תחנם, לא תתן להם מתנת חנם, אלא אם כן הוא נכרי המכירו כמ"ש בהלכות עבודה זרה ועובדיה.

ובשו"ת הרשב"א (חלק א סימן ח): ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם. ואמרת לו דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם, או בגוי שאינו עובד עבודה זרה יפה אמרת. ומקרא מלא דבר הכתוב (דברי' י"ד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. וכש"כ לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד גוי בין במכירה בין לנתינה, ולא אמר הכתוב במכירה בגוי ונתינה בגר אלא להקדים נתינה דגר למכירה לגוי. וסתם מתניתין כרבי מאיר.

ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם, הא לסבה אפילו במקום שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא מותר, שאין זו מתנת חנם. וכן אפילו משום דרכי שלום. ואמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס"ז ב') רב יהודה שדר קורבנא לאבידרנא ביום אידו. אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. וכן רבא שדר קורבנא לבר שישך.

ובילקוט יוסף (שבת ב הערות סימן שו סעיפים ז-יג – דיני מקח וממכר בשבת): בשו"ת כתב סופר (חלק או"ח סימן נט) כתב, שאם שכח למכור פרתו שלא ביכרה לגוי מערב שבת, ובשבת ראה כי תקרב ללדת, המיקל ליתן לעכו"ם במתנה כדי להפקיע ממנה קדושת בכור לא הפסיד, דאין איסור ליתן מתנה לנכרי בשבת. וכסייעתא לדבריו הביא הא דאמרו דירא שמים שיש לו כלי לטבול בשבת נותנו במתנה לנכרי ויוצא ידי כולם (עיין סימן שכג סעיף ז'), ומבואר דשרי ליתן מתנה לגוי בשבת כשרצונו להנצל מאיסור. ע"ש.