נושא:

נשמות של תוהו

האם יש התיחסות בתורת חב"ד גם לנשמות מעולם התוהו? (ולא רק מעולמות האצילות ,בריאה יצירה, עשיה).
ואם כן, אפשר להרחיב קצת לגבי מהותן ותפקידיהן?

באופן כללי כל הנשמות עברו דרך עולם האצילות – תיקון. אלא שיתכן שנשמות מסוימות יש בהם תכונות של נטיה לתוהו, כי גם בעולם האצילות, יש את מידת הגבורה וכדו' ונשמות שנמשכו משם יש בהם יותר נטיה לעניין של יציאה מכלים.


הביטוי המעשי של נשמות של תוהו, זה כמו בן עזאי שלא התחתן היות ונפשו חשקה בתורה, ו"הציץ ומת". או נדב ואביהו שבגלל גודל הקדושה האלוקית שלהם נשמתם פרחה כפי שמסביר האור חיים הק' ומוסבר בהרחבה רבה בחסידות.


נשמה של תוהו פירושה נשמה שלא כל כך מסתדרת עם הסדר המוגבל של העולם, ולא מסוגלת להחדיר קדושה בתוכו, אלא כל הזמן שואפת לצאת מהעולם ולחזור למקורה. כמובן שזה היפך הכוונה של ה' שיהיה דירה בתחתונים, ואמנם יש "רצוא" אך חייב להיות מיד אח"כ "שוב". וכמו שמוסבר שפנחס היה גלגול של נשמת נדב ואביהו והוא תיקן את מעשיהם, ולכן למרות שהוא עשה מעשה של קנאות, הוא הלך לפני זה לשאול את משה רבינו, כלומר ניכר אצלו שזה בא מתוך מקום של התבטלות למשה ולתורה, ולא מתוך נטיה של הנשמה שלו בלבד.


בחסידות מובא בכמה מקומות ששתי נשמות ירדו מעולם התוהו. אלה נשמותיהם של חנוך ומשה (יש רמז לכך בפסוק: "ויתהלך חנוך את האלוקים" – שכבר התהלך בעולם התוהו; ועל משה נאמר: "מן המים משיתיהו" – מעולם התוהו, שבו מאירה מידת החסד המשולה למים). 


בכך מבואר הוויכוח בין משה לקב"ה בראשית שליחותו. משה טען: "כבד פה וכבד לשון אנכי" – שורשי בעולם שבו אמנם יש אורות, אבל אין כלים. השיבו הקב"ה: "מי שם פה לאדם" – מי נתן את הכוח לכך שיהיו אורות בכלים? "הלא אנכי ה'" – הרי ממני בא כוח זה, ואם-כן, "אנכי אהיה עם פיך" – אתן לך את הכוח להלביש את האורות של תוהו בכלים של תיקון.

מקורות