כדי להבין את הסוגייא הזו, כמו בכל נושא ונושא, נצטרך ללכת תחילה לשורש ומקור הדברים, כיצד מבואר הנושא בדברי הגמרא הקדושה, המפרשים ועוד.
בעניין הנשמה יתירה, ישנה גמרא מיוחדת שמדברת על הנושא, וכך אומרת הגמרא הקדושה במסכת תענית (דף כז, ב.):
"נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש (וינפש דורש בנוטריקון ווי נפש – פרש"י)".
וכתבו, שזהו הטעם לתקנתם של חכמים להריח בשמים בכל מוצאי שבת – כדי להשיב את הנפש שדואבת על האיבוד של הנשמה יתירה במוצאי שבת.
ישנם כמה וכמה אופנים לבאר את ביאורה של הגמ' הזו, ובהמשך התשובה נביא כמה וכמה מהם.
בחלק הסוד של התורה, בספר הזוהר, מפרש את העניין של "נשמה יתירה" כמו המובן הפשוט של הדברים – שאכן ישנה המשכה של "נשמה נוספת" מלמעלה ביום השבת.
ובחלק הנגלה של התורה, מבואר העניין של נשמה יתירה זו באופנים אחרים.
ביאור אחד, מצינו בדבריו של רש"י על הש"ס, בביאור עניין נשמה זו במסכת ביצה (טז, א ד"ה נשמה יתירה) כתב רש"י – "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו".
בתרגום יונתן, למסכת ברכות (נא, ב), מבאר "וטעם הבשמים במוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה מנוחה ממנו ומריח בבשמים כדי ליישב נשמתו".
ובתשובת הרשב"א מביא – "וי"מ נשמה יתירה דהיינו המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאילו היא נשמה יתירה וכשעובר ממנו ונכנס בימי הטורח והענוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה והוא נחלש".
ומכל פירושים אלו נראה, שאין הכוונה של "נשמה יתירה", כפי שמשמע במובן הפשוט – נשמה נוספת – אלא הכוונה היא במצב נפשי שבא לאדם כתוצאה מהמנוחה והעונג של יום השבת.
בשיחה מיוחדת, לפרשת תשא, המודפסת בליקוטי שיחות חל"א, מסביר הרבי באריכות את כל הסוגייא של הנשמה היתירה, ומבאר, שמתוך דבריו של האדמו"ר הזקן נראה, שישנה משמעות מיוחדת לנשמה היתירה, הפועלת שינוי בעצם האדם, אף לפי המבואר בחלק הנגלה שבתורה.
ותוכן הביאור שם כך הוא:
הלימוד על נשמה יתירה, בא מהכתוב בפרשת תשא "וביום השביעי שבת וינפש", שבכתוב זה ישנו חידוש מיוחד על פני הציווי על יום השבת שכבר נאמר בעשרת הדיברות.
בעשרת הדיברות, ההגדרה של מהות יום השבת היא היותו יום מובדל משאר הימים, ששת ימים הקב"ה עשה את השמים והארץ, וביום השביעי הוא שבת;
ואילו בפרשת תשא, הגדרת מהות השבת היא היותה "אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם", "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".
כלומר: בעשרת הדיברות מדובר ע"ד החפצא דיום השבת בפני עצמו; ואילו בפרשת תשא מבואר ע"ד פעולת השבת בישראל, שביום השבת נעשה שינוי בהגברא, בבני ישראל, משאר ימי השבוע.
וכן מודגש בלשון רש"י "שבת שבתון" — "מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי", המנוחה דיום השבת היא בזה שהאדם משתנה לגמרי במצב נפשו למצב של "מרגוע", ולא רק שנח מטורח המלאכה.
ולדוגמא: כאשר האדם ישבות ממלאכה ביום אחר (אפילו שביתה מכל מלאכה), לא תהי' זאת מנוחה הפועלת בו שינוי גברא, מנוחת מרגוע, כ"א "מנוחת ארעי" בלבד (כמו כאשר בן נח ישבות לגמרי ביום השבת, שלא יבוא עי"ז לידי מנוחה גמורה), ורק ביום השבת ניתן לבנ"י יום מנוחתו של הקב"ה, ועל ידי מנוחתו נתקדש ונעשה שינוי באדם מששת ימי החול.
וזהו מה שלמדין מהפסוק "ביום השביעי שבת וינפש" שבפרשה זו דוקא, שיש נשמה יתירה — כי פירוש נשמה יתירה היינו שינוי הגברא שבא ע"י זה ש"שבת וינפש", מנוחתו של הקב"ה שניתנה להאדם ובהאדם.
המנוחה והעונג דשבת אינם ענין צדדי ועראי, אלא שהם פועלים שינוי בעצם הגברא, עד שזהו כאילו שנכנסה בו נשמה יתירה.
ומציין שם הרבי למקור נפלא, המבאר את העניין בצורה ברורה וחזקה, והוא מה שמובא בב"ר פי"א, ב: לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת", שפשוט אור הפנים של האדם ביום השבת הוא שונה מכל שאר ימי השבוע.
ומציין עוד, למה שמובא בתו"ח שמות (תרלב, א) "כמו שהעיד ע"ז מן גדולי הרופאים שבליל שבת ויומו יש שינוי גדול בדפק שביד הישראל מחמת הארת אור העונג העצמי' דיחידה כו'". ומביא על זה דוגמא: וכמו שנעשה שינוי לטוב בדפק מאיזה עונג נפלא מבשורה טובה שתדשן עצם (משלי טו, ל) כמו שהי' ברבן יוחנן בן זכאי (גיטין נו, ב).
ומכל זה מצינו, שגם על פי החלק הנגלה שבתורה, הנשמה היתירה היא פועלת שינוי עצום באדם, ופועלים באדם שינוי בעצם הגברא, עד כאילו שנכנסה בו ממש נשמה יתירה.
ושוב יש להזכיר, שע"פ חלק הסוד שבתורה, כמו שהובא לעיל מהזוהר, הכוונה היא כפשוטה – שישנה המשכה חדשה, נשמה נוספת, הנמשכת לאדם ביום השבת.
