אדם שנשברה אצבעו בערב שבת (סמוך לשבת) באופן המצריך ניתוח, וללא זה ישנו סכנת איבר (שלא יוכל להשתמש באצבעו ר"ל). ולשאלת המשפחה, אומרים הרופאים (שהם נוכרים), שבאם ימתינו עד לאחר השבת, אפשרי שיהיה סיבוך וסכנה לאותו האיבר שלא ישמש כראוי.
אדם שנשברה אצבעו בערב שבת (סמוך לשבת) באופן המצריך ניתוח, וללא זה ישנו סכנת איבר (שלא יוכל להשתמש באצבעו ר"ל). ולשאלת המשפחה, אומרים הרופאים (שהם נוכרים), שבאם ימתינו עד לאחר השבת, אפשרי שיהיה סיבוך וסכנה לאותו האיבר שלא ישמש כראוי.
ראה שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכח סעיף יט: חולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה או שיש לו מיחוש שמצטער כל כך עד שנחלש ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב הוא דומה הרי צרכיו נעשין ע"י נכרי אפילו במלאכות גמורות של תורה כגון לאפות לו או לבשל לו אם צריך לכך ואף על פי שכל מאכלות האסורות אפילו מדברי סופרים לא התירו אותן לחולה שאין בו סכנה אעפ"כ התירו לו איסור בישולי נכרים בשבת שאי אפשר בענין אחר כיון שהוא מותר מחמת עצמו אלא שמעשה הנכרי גורם לו האיסור.
אבל אין מחללין עליו שבת ע"י ישראל באיסור של תורה אפילו יש בו סכנת אבר כל שאין בו סכנת נפש.
ולחלל עליו ישראל באיסורי דברי סופרים בידים כגון לעשות לו כל רפואה שהיא אסורה משום גזרת שחיקת סמנים אף על פי שאין בה בעצמה שום סרך מלאכה בעשייתה אפילו מדברי סופרים או אפילו יש גם בה בעצמה איסור מדברי סופרים בעשייתה מותר לעשותה לו בלא שום שינוי מדרך החול אם יש בו סכנת אבר אף על פי שלא נפל למשכב וגם לא חלה ממנו כל גופו.
אבל אם אין בו סכנת אבר אלא שנפל למשכב או שמצטער כל כך עד שחלה ממנו כל גופו אין עושין לו דבר האסור מדברי סופרים ע"י ישראל אלא בשינוי מדרך החול וע"י שינוי מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה כגון הגונח [שמותר לינק] בפיו כמו שיתבאר שכיון שמשנה בעשייתה אינה אסורה אלא מדברי סופרים ואם צריך לו לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה אף על פי שיש בזה איסור מדברי סופרים משום גזרת שחיקת סמנים כמו שיתבאר מכל מקום כיון שהוא (דבר שאי אפשר לעולם לעשותו ע"י נכרי והוא) חולה בכל גופו התירו לו ויש אוסרין ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל:
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף יז: חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פ"ב), אומרים לא"י לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר; ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים, יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר; ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי; ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר; ודברי הסברא השלישית נראין. הגה: מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א). וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש. (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב).
ובמשנה ברורה סימן שכח מז: לעשות לו רפואה – אפילו במלאכה דאורייתא וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך: (מח) אפילו וכו' – דלא הותר לישראל לעבור על איסור דאורייתא כ"ז שאין נוגע לפ"נ ממש: (מט) אבר – עיין לעיל בס"ו וס"ט דיש אברים שנוגע לפ"נ וה"ה כיוצא בזה בשאר האברים אם הרופא אומר שאם לא ירפאו האבר יוכל לבוא לפק"נ הרי הוא כשאר חולי שיש בו סכנה:
ובמגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף יז: אפי' אין בו. משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר דמותר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף וזו דעת המ"מ מה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם עכ"ל פי' שאין באבר סכנה דלא כב"י וכ"כ המ"מ אח"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר ע"כ ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר ואם אין בו סכנת אבר מותר ע"י עכו"ם והיינו עובדא דאמימר וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי ומיחוש בעלמא אפילו ע"י עכו"ם אסור וכמ"ש ס"א ועמ"ש סי' תצ"ו:
ובפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שכח ס"ק יב: אפילו. עיין מ"א. אולי כוונת האדון ז"ל דלישנא יתירא הוא, דעלה קאי, והיה לו לומר יש מתירין בסתם, ויש מחלקין בין סכנת אבר או לאו. או דהיה לו לומר יש מתירין בין שיש סכנת אבר או לאו ואין מחלקין, שמע מינה דבשו"ע פירש דעת המגיד משנה דהפרש יש בין סכנת אבר או לאו לדיעה זו גם כן, והיינו בסכנת אבר אפילו הולך כבריא מותר אפילו מלאכה דין תורה על ידי עכו"ם, ושבות על ידי ישראל. ואין סכנת אבר, רק חולה באותו אבר הרבה, על ידי ישראל אסור שבות, ועל ידי עכו"ם הוה שבות דשבות במקצת חולי, היינו באבר אחד, שרי על ידי עכו"ם, כיש מקילין בסימן ש"ז סעיף ה' במ"א אות זיי"ן, יע"ש. ובאין חולה, רק מיחוש בעלמא והולך כבריא, אסור אפילו על ידי עכו"ם שבות דשבות, כבסעיף א' כאן. וג' דינים יש בחולה באבר אחד, ושפיר אמר אפילו אין סכנת אבר, דביש סכנת אבר אפילו אין חולה כל הגוף, והפרש יש. וזה אמת ויציב בין לדיעה שלישית ורביעית, על ידי עכו"ם בחולה באבר אחד יש שלשה דינין, כדכתיבנא. ושם [סימן שז] נאמר דשבות שלא כדרכה במצטער שרי, והראה [מ"א שם] לכאן סעיף ל"ג גונח כו', ואי"ה יבואר שם ובמפיס מורסא [משבצות זהב אות כא], ועיין אות י"ד שם יבואר אי"ה עוד:
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.