הנחת יסוד זו מושתתת על המבואר בספרי הקבלה והחסידות, בסדר ההשתלשלות של העולמות הרוחניים (אשר הם גם המקור לכל החוויות, המאורעות והתהליכים הנפשיים שבעולמנו), כי העולם המתוקן בסדר בריאת העולמות מכיל ניצוצות שנפלו מעולם התוהו שנשבר.
וביתר פירוט: העולם הראשון שברא הקדוש ברוך הוא נקרא 'עולם אדם קדמון'. כפי שאדם קדמון (הראשון) כלל בתוכו את כלל האנושות באופן הנעלה והשלם ביותר, כך עולם אדם קדמון הוא התכנון הראשוני כביכול של ה', שבו כלולים כל הנבראים כחלק מתוכנית אלוקית וכוונה אחת, באופן הנעלה והשלם ביותר.
מהארה חיצונית של עולם אדם קדמון נאצל עולם התוהו, עולם של אורות אלוקיים נעלים אבל בעל חוקיות של אורות מרובים וכלים מועטים, מצב שהביא להתמוטטות ולשבירה. הרסיסים כביכול שנשברו בעולם התוהו, התפזרו בכל חלל המציאות.
לאחר השבירה, נמשך מאותה שלמות עצמית (אדם קדמון) אור חדש ונעלה, שתפקידו לברר ולתקן את שברי עולם התוהו. העולם שבורר ותוקן באופן מוחלט מהניצוצות הוא 'עולם האצילות', הנקרא עולם התיקון. חומר הגלם של עולם האצילות הוא הניצוצות שנפלו, שעברו בירור על ידי הקדוש ברוך הוא ותוקנו על ידי הארה אלוקית חדשה ונעלית.
הניצוצות שלא הצליחו להתברר לגמרי, נמצאים בעולמות הנבראים – 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה'. את הניצוצות שנמצאים בעולמות אלו, הוטל על בני האדם לברר ולתקן, ועל ידי זה להביא לשלמות הבירור והתיקון של כלל המציאות.
המושג תיקון אינו מבטא שלמות מוחלטת העומדת בפני עצמה, אלא מציאות המבוססת על תיקון הניצוצות שנפלו מעולם התוהו.
רעיון זה בא לידי ביטוי גם במשמעות של המילים תוהו ותיקון: המצב הבעייתי נקרא בשם תוהו. מילה המגדירה מצב של חוסר סדר וחוסר איזון ("תוהו ובוהו" וכדומה). המצב הנכון נקרא בשם תיקון (ולא שלמות וכדומה) ומרמז על מציאות שבורה שתוקנה.
מעבר מתוהו לתיקון, דומה במובן מסוים לתהליך של גדילה טבעית. לתוהו סימנים של ילדותיות. ילד קטן הוא על פי רוב רגשי יותר, רואה את המציאות באופן קיצוני ובלתי מאוזן, מבקש סיפוקים מידיים. לעומת זאת, התיקון הוא מצב של בגרות – ראייה רחבה והסתכלות שכלית.
ההתפתחות כוללת צמיחה פיזית וגם צמיחה תודעתית: התפתחות מתפיסה של תוהו לתפיסה מתוקנת, הן של האדם עצמו הן של המציאות שסביבו.
כשם שהבגרות מגיעה בהכרח אחרי תקופת הילדות ונבנית על גביה, כך התודעה המתוקנת מבוססת על התוהו. היא אינה מבטלת את התוהו אלא מאזנת אותו ומכניסה בו ממדים נעלים יותר, כפי שאי אפשר לוותר על תקופת הילדות ולקפוץ היישר אל החיים בוגרים
הגישה שלפיה יש לנטוש את המצבים הבעייתיים ולחפש מקומות נוחים יותר תוך התנתקות מוחלטת מהמקום הקודם, עלולה להוביל מעבר ממצב קיצוני אחד למצב קיצוני אחר. הקיצוניות האחרונה מתיימרת להיות תיקון, אבל למעשה גם היא אינה אלא הנהגה של תוהו.
אין בעיה, קושי או חוסר מימוש שאין מאחוריהם יסודות נעלמים של טוב ותועלת אמיתית שהאדם מבקש להשיג, והם שנותנים לגיטימציה וקיום למצב התוהי.
חסידות מוסבר כי גם כשרואים מציאות המוגדרת כ'קליפה' רעה ושלילית, קיים מאחוריה טוב כלשהו, הגם שהוא נסתר ומכוסה.
כדאי לציין את מה שמובא בהמשך המאמרים "בשעה שהקדימו תער"ב": מה שכתוב בספר של בינונים דבג' קליפות הטמאות אין בהם טוב כלל, אין הכוונה שאין בהם שום ניצוץ כלל, שהרי אי אפשר להיות קיום שום דבר בלי איזה ניצוץ טוב, הגם שקיומם הוא מהמקיף, מכל מקום בהכרח שיהיה בהם איזה ניצוץ כו', רק שהניצוץ הוא שנתרחק ונחשך כל כך עד שהוא כמו רע כו', והיינו שאין בו שום הרגש אלקי כלל וכלל כו'.
אם לא היה בקליפות שום טוב, לא היה להן קיום, מאחר שאין לרע קיום בלא ניצוץ טוב המקיים אותו. משום כך, כאשר מצליחים להוציא את הניצוץ, הרע ייעלם, כי בלעדי הניצוץ אין לו מקור אחיזה.
אם ההתנהלות של תוהו הייתה חסרת כל ערך ומשמעות לאדם, היא לא הייתה קיימת. הסיבה האמיתית לקיומה היא שהאדם מרוויח ממנה משהו שטמון בה, שאינו אלא ביטוי לא מוצלח (תוהי) של רצון שמצד עצמו הוא טוב ולגיטימי. אלה הם ניצוצות של אור הטמונים בתוך החושך, גרעינים של אמת המחכים להיחשף. דבר זה נכון גם במצבים מסובכים וחשוכים.
