ניחום אבלים

יש לדון אם יש מצות ניחום אבלים באופן שהמנחם אינו מכיר את האבל ומצוי כשהנפטר אדם גדול ומפורסם או סתם בגווני שהוא מכיר את הנפטר ולא את האבלים ולא יוסיף לאבלים כלל אם הוא יבוא או לא ולכאו' לפי המבואר ברמב"ם בפי"ד מאבל תיחום אבלים הוא חסד עם החיים ועם המתים יהיה מצוה גם בכה"ג שילך לנחם משום חסד עם המתים אבל חסד עם החיים לכאו' לא מקיים באופן שאין לו כלל היכרות עם החיים וכמובן שזה תלוי לפי הענין דיש פעמים שודאי הוי חסד עם החיים כגון אבלים שאין להם הרבה מנחמים ויש להם ענין בניחומו ובפרט אם הכיר את הנפטר ומדבר עמם על הנפטר אבל יש לדון בזה דאפשר דבכל אופן גם כשאינו מכיר את האבלים מ"מ כיון שבא ומנחמם ומברכם באמירת המקום ינחם א"כ זה עצמו חסד עם החיים שמעורר באמירתו שהקב"ה ינחמם ומה גם שע"י שהאבלים רואים הרבה משתתפים באבילותם זה עצמו נחמה עבורם.

אבל יש להוכיח משו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח שאינו מקיים המצוה בזה עם החיים דהרשב"א שם כתב דהטעם שאין מברכים על מצות נחום אבלים כיון דהמצוה תלויה ביד אחר וז"ל שאלה למה אין את האבל משום חמד עם המתים מברכין על המצוות כולן וכו' וכן על ביקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום בין אדם לחבירו מפני שהן תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו מצוה זו עכ"ל ויעוין עוד באבודרהם בברכת המצוות ומשפטיהם שנראה מדבריו כדברי הרשב"א בטעם הדבר.

אבל בהגהות הראב"ד שם כתב טעם אחר וז"ל הגה"ה א"א אני אברר זה הטעם כל מצוה שיש בה קלקול אחרים אין מברכין עליה מפני שנראה כמודה על אותו קלקול ומכאן יצאו אלו שהוא מזכיר ויצאה מתנה לעני והשבת העבוט אפי' לקחו מיד ב"ד או מיד הלוה וקריעה על המת ותנחומי אבלים וביקור חולים ע"כ.

ומבואר טעם נוסף שאין מברכין על ניחום אבלים דהוא משום שנראה כמודה על קלקול השני ואי נימא דבכל אופן שאומר הנוסח של ניחום שהוא המקום ינחם וכו' מקיים המצוה למה לא יברך ומבואר ברשב"א דאם אין לאבל נחת רוח ואינו מתנחם בפועל מדבריו לא קיים המצוה ומינה לענינינו דאבל שאינו מכיר כלל את המנחם ואין לו ענין בביאת המנחם אפשר שאין בזה כלל קיום מצוה עם החיים ויש להוכיח מדברי הרשב"א דמצד המצוה של חסד עם המתים לבד לא הוי מצוה שלימה דאל"כ למה לא יברך על מצות ניחום אבלים כי בכל גווני מקיים חסד עם המתים ואין זה תלוי ביד אחרים אם יקבלו.

והנה יעוין ברמ"א ביור"ד סי' של"ד דכתב בענין אם שונא יכול לנחם את האבל ת"ל יש אומרים דשונא יכול לבקר חולה ולא נראה לי אלא לא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו לא יחשוב שהוא שמח לאידו ואינו לו אלא צער כן נראה לי עכ"ל וכפשוטו צ"ע מה סוברים החולקים וכי ס"ל דאע"פ שבביאת השונא מצטער האבל מ"מ יבוא לנחמו והא כל המצוה הוא לעשות לו נחת רוח ואין לומר דטעמם משום חסד דמתים דהא גם בביקור חולים כתבו דיבוא וצ"ל דסברי דמ"מ יהיה נחת רוח לחולה ולאבל במה שבא ובזה פליג הרמ"א.

ונראה עוד דעל פי דברי הרמב"ם הנ"ל מי שיש לו ב' אנשים לנחמם שאצל אחד אינו מכיר את האבלים ולא יהיה להם תועלת ודאי יקדים לילך למקום שהאבלים מכירים אותו כי בזה מקיים חסד עם החיים והמתים ואילו במקום שהאבלים אינם מכירים אותו לא מקיים אלא חסד עם המתים וצריך לבאר מה הכונה בדברי הרמב"ם תיחום אבלים הוי חסד עם המתים ויעוין בשלטי גיבורים במו"ק דף י"ח מדפי הרי"ף שם הביא בשם הרמב"ן בזה"ל יש טעם לומר דהתנחומין שהמת מקבל בתוך ז' ימים שמתאבלת נפשו היינו ע"י התפילה שמתפללין במקומו בעשרה וכן במעבר יבוק חלק אמרי נועם פל"ה ולכאו' לפי"ז יהיה ענין להתפלל בבית האבל לבד מלישב ולנחם את האבל וכיום שרוב המנחמים אין מתפללים במקומו של מת אין בזה חסד עם המתים.

אבל נראה דאין כוונת הרמב"ן דוקא לתפילה דהוא הדין הברכה שאומרים בבית האבל המקום ינחם אתכם הוא כעין תפילה ובקשה לקב"ה ויש בזה חסד עם המתים ובפרט לפי מה שיש מהפוסקים שביארו שהנוסח בלשון רבים אתכם' שתקנו לומר גם באופן שאין אלא אבל אחד מכוון גם כלפי המת ואולי אפילו מי שלא עלה בידו להגיד הברכה של המקום ינחם אם מ"מ התעורר בליבו וקיים מה שאמרו חז"ל והחי יתן אל לבו בזה עצמו הוי חסד עם המתים כמו תפילה.