בעניין השאלה, אם מותר בשבת לנגב את כלי המטבח ממים – לצורך השימוש בהן בשבת, הנה נקודת התשובה בזה היא [ויפורט להלן בהרחבה מקור הדין וטעמו] הוא שאם מנגב כלים רחבים – מותר הדבר (אפילו בסתם מגבת שאינה מיועדת לכך), אמנם לנגב כלים צרים (כגון כוס ארוכה וצרה) אסור הדבר, (ואפילו במגבת המיועדת לכך).
ומקור הדין הוא ממה שכתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך בשולחן ערוך שלו, חלק אורח חיים (סימן שב סעיף כג): כוס שהיה בו מים או יין או שאר משקים אפילו שאינם מלבנים, אסור לנגבו במפה, אפילו אם אינו מקפיד על מימיה לסחטם, שכיון שהכוס צר, אי אפשר שלא יסחוט קצת ממה שיבלע במפה ע"י הנגוב, ויש בזה איסור מדברי סופרים עכ"פ אף במשקים שאינם מלבנים כמו שיתבאר בסי' ש"כ, אבל מותר לקנח הספסל וכיוצא בבגד שאינו מקפיד על מימיו, לסחטו אחר הקינוח אף בחול, אבל מותר לנגב הידים אחר הנטילה אף בבגד שמקפיד על מימיו (וכן פניו), מפני שלא גזרו כלל על זה כמו שנתבאר בסי' ש"א (עיין שם הטעם).
[וראה עוד בסימן שב סעיף כא: ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו אלא כשהוא בדרך נקיון, אבל אם הוא בדרך לכלוך כגון המסתפג בסדין אחר הרחיצה וכן המנגב ידיו במפה אחר הנטילה, אף על פי שיש רוב מים על גופו ועל ידיו ומטפיח הסדין והמפה אין בזה משום כיבוס, שאינו כיבוס אלא לכלוך, ומטעם זה התירו להולך לדבר מצוה לעבור במים בבגדיו ואין אומרים שרייתו זהו כיבוסו, לפי שזהו ג"כ דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם ואינו דרך נקיון כלל, ויש מחמירין שלא יהא ריבוי מים על ידיו אלא ינגבן בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם שיקנחו במפה וטוב לחוש לדבריהם בדבר שאין בו הפסד כלל, אבל המנהג להקל וכן עיקר].
ובמענה על השאלה השנייה, אם מותר לומר במוצאי שבת למי שכבר הבדיל, לעשות בשבילו מלאכה, הנה התשובה בזה היא שמותר לומר לישראל שכבר הבדיל בתפילה (אף שעדיין לא הבדיל על הכוס) – לעשות כל מלאכה בשבילו, למרות שאצלו עדיין לא יצאה השבת.
ומקורו של הדין, הנה כתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן רסג סעיף כה): מי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת דכיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל (ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו מצווה על השבת) אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל (עיין סי' רס"א).
וכן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל – שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו, אף על פי שאח"כ יזכיר עדיין של שבת בברכת המזון".
הנה כותב אדה"ז בפירוש, שמי שבא בעצמו והתפלל תפילת ערבית של יום שישי – היינו של ליל שבת – קודם לכל הקהל, למרות שהוא בעצמו קיבל על עצמו את השבת, יכול הוא לומר לחבירו לעשות בשבילו מלאכה, אם חבירו לא קיבל בעצמו את השבת.
והסיבה לזה, כי על אותו היהודי שלא קיבל על עצמו את השבת, אין שום בעיה לעשות מלאכה זו.
אלא, שלפי זה מתעוררת שאלה מדין ידוע – והוא דין אמירה לנכרי. שהרי על הנכרי מותר לעשות כל המלאכות, ובכל זאת אנחנו לא מתירים (באופן כללי, מלבד מקרים מסויימים ובתנאים מסויימים) ליהודי להגיד לגוי לעשות עבורו מלאכה, וא"כ מה שונה הדין של גוי שלא חייב בשבת, לדין יהודי שלא קיבל עליו את השבת.
הנה לזה מבאר אדמו"ר הזקן, שכל מה שאסרו על היהודי לומר לגוי, הוא דווקא בשעה שזוהי שעה שאסורה לכל ישראל, ואילו כאן השעה אין בזה בעייה, כי השעה היא מותרת.
ובהמשך לזה, מבאר אדה"ז את הדין גם במקרה שלנו, שמי שהתפלל ערבית במוצאי שבת, ויש מישהו אחר שלא הוציא עדיין את השבת, מותר ליהודי שלא הוציא עדיין את השבת, לומר ליהודי אחר לעשות עבורו את המלאכה. והטעם הוא כנ"ל – שזוהי שעה שאינה אסורה לכלל ישראל, ולכן מותר לומר ליהודי – שכבר הוציא את השבת – לעשות עבורו את המלאכה.
