אדם שמתאמן לכושר גופו יתר מהרגיל (לשם פיתוח הגוף), והוא בריא לחלוטין. ונוטל לצורך כך תוספי מזון הבאים בצורת משקה סמיך ומימי. האם יכול ליטלם גם בשבת?
אדם שמתאמן לכושר גופו יתר מהרגיל (לשם פיתוח הגוף), והוא בריא לחלוטין. ונוטל לצורך כך תוספי מזון הבאים בצורת משקה סמיך ומימי. האם יכול ליטלם גם בשבת?
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף לז: כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי (ב"י).
מחצית השקל על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף לז (מג) מיחוש כו'. בטור כתוב כו' משמע כו'. דלא כהרב ב"י [עמוד תקג ד"ה כל] שכתב דלאו דוקא לרעבו ולצמאו אלא אורחא דמלתא נקט, לזה כתב מ"א דהטור דוקא נקט, ולדיוקא דאם עושה לרפואה אסור, ואם כן אין חילוק בזה בין בריא לחולה, וצריך לומר בזה אורחא דמלתא נקט, דסתם חולה שיש לו מיחוש עושה לרפואה, וסתם בריא אין כוונתו כי אם לרעבון ולצמאון:
פרי מגדים אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף לז מג: מיחוש מותר. עיין מ"א. דאף כהאי גוונא כל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא, וכן הוא בלבוש [שם] דוקא לרעבו ולצמאו או לתאוה:
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכח סעיף מג: כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אף על פי שהם קשים לקצת דברים וניכר קצת שמתכוין לרפואה כגון טחול שקשה לבני מעיים אלא שיפה ומועיל לשינים או כרשינין שקשין לשינים אלא שיפין ומרפאין לבני מעים אעפ"כ כיון שדרך הבריאים לאכלן לפעמים גם שלא לרפואה מותר לאכלן גם לרפואה.
וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה גזרה משום שחיקת סמנים והוא שיש לו מיחוש בעלמא ומתחזק והולך כבריא אף על פי שכואב לו מאד אבל אם חלה ממנו כל גופו אף על פי שמתחזק והולך ואין צריך לומר אם נפל למשכב כבר נתבאר למעלה שיש מתירין.
אבל אם אין לו מיחוש כלל ואינו מתכוין כלל לרפואה אלא לצורך אחר כגון האוכל שרפים מתוקים וגומע ביצה חיה כדי להנעים הקול מותר אבל כשמתכוין לרפואה אסור אף על פי שהוא בריא גמור ואין לו שום מיחוש:
שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן פב א: סל"ז. אבל אם אין לו שום מיחש מותר. לדעת הא"ר דביש לו מיחש גם בשותה לרעבונו אסור, ובאין לו מיחש דוקא בשותה לרעבונו מותר לא לחזק בריאותו, ולדעת רבינו הב"י בבריא גם לרפואה מותר, ובמיחש י"ל דוקא לרפואה אסור עיין בבה"ל בזה.
ובחולה מוטל במטה דהיינו חולה שאין בו סכנה, לדעת הב"ח והט"ז אסור, ולב"י ורמ"א מותר, וכן החזיק הגאון בית מאיר בכח גדול וכמשמעות הרמב"ם פכ"א מהל' שבת והה"מ שם, וכדעת הרמב"ן והרשב"א שבת קכ"ח עיין בהה"מ פ"ב מהל' שבת, והבה"ל הביא מכמה ראשונים להחמיר, מכ"מ אין למחות במקילים כדעת הב"י ורמ"א, – והשתא להלכה ג' ענינים לפנינו. א – בריא המכוון לרפואה בזה ודאי סברא להחמיר כדעת המג"א ס"ק מ"ג, ומשמע אפילו לחזק מזגו ומניעה שלא יחלה. ב – במיחש מסתבר לנטות להקל דדוקא לרפואה אסור לא לרעבון וצמאון. ג – ובחולה שאין בו סכנה ראוי לסמוך בקיחת תרופות כדעת הרמב"ם ודעמי' דלא גזרו בזה משום שחיקת סממנים, – וכן הכריע בשו"ע הרב סוס"י י"ט.
ב: ואם לוקח התרופות בתערובת אוכל, עיין בדע"ת להגאון מהרש"ם מה שהעתיק משטמ"ק ברכות ל"ח ע"א בענין שתיתא איברא סיים דזה דוקא שהוסיף במאכל בריאים עוד מין אחד של בריאים שעי"ז נעשה ראוי לרפואה משא"כ אם המאכל א' אינו מאכל בריאים י"ל דאסור, אעפ"י שעיקר המאכל של בריאים היא, ובפרט אם הוא הרוב וכו'.
ור"ל דמסברא ודאי יראה דלא נפקע גזירת שחיקת סממנים ע"י שמערב מיעוט התרופה ברוב מאכל בריאים, דסו"ס נזדקק להתרופה כדי לערבה אח"כ וזה סבה מספקת לגזור משום שחיקת סממנים כיון שצריך אותה עכשיו.
איברא אם בא המאכל כבר בתערובת הנ"ל ע"י שמערבים בבית החרושת של המאכל מעט תרופה במאכל בריאים מובהק, והאוכל מאכל הבריאים אינו מרגיש כלל ברפואה רק טעם מאכל הבריאים שאוכלים בעלמא כל הבריאים אעפ"י שיודע מהתערובת בזה בודאי אין מקום להחמיר כלל.
אבל כשהוא מערב רפואה ברוב במקום חולה שאב"ס י"ל דאפשר להקל כה"ג גם להמחמירים כב"ח וט"ז, די"ל דזה נקרא כמו שבות ע"י שינוי שמותר לדעה שלישית בס' י"ז דקיי"ל כוותי' כנ"ל, איברא במיחש שאסור לכל הדעות עדין יש לעיין בזה ודו"ק.
ג: ודע דראיתי בס' דע"ת להגאון מהרש"ם מביא מהגאון מהרש"ק בס' החיים דנוטה לומר דביום טוב לשיטת התוס' ביצה י"ב דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך במקום צורך קצת יש להקל להניח רטיה ולאכול ולשתות דברים לרפואה דלא שייך למגזר משום שחיקת סממנים דהא גם אם ישחוק אמרינן מתוך, והגאון מהרש"ם דחה ממש"כ המג"א סי' תקל"ב ס"ק ב' דמהא דחוה"מ מותר בדבר רפואה מכלל דביו"ט פשיטא דאסור, ועיין מש"כ עלה הגאון דע"ת בס' תקל"ב.
ובאמת הוא מפורש בראשונים ובשו"ע או"ח סי' תצ"ו דביו"ט ראשון אסורים כל מיני רפואות גם בחולה שאב"ס כמו בשבת והטעם נלענ"ד אף דאם ישחק סממנים לא מתחייב מה"ת כהערת הגאון מהרש"ק, מכ"מ דומה ממש להמבואר ביצה י"ח ע"א דקאמר טעמא דכלי בשבת אסור לטבול גזרה שמא יעבירנו ד"א בר"ה והקשה הש"ס תינח שבת, יום טוב דאין איסור הוצאה מה איכ"ל ומת' הגמ' גזרה יום טוב אטו שבת, וכ' תוס' דלא הוי גזרה לגזרה דיו"ט ושבת אחת היא, ואף דלכאורה יפלא דאיך שייך יום טוב ושבת אחת היא בדבר דלא שייך כלל ביום טוב דהא אין איסור הוצאה, – אלא ע"כ דאחרי שגזרו כבר על איסור טבילת כלים ונעשה שבות שוב אין מסתכלין במה דלא שייך ביום טוב, דיו"ט נקרא שבת, ואין בין יום טוב לשבת, והכי נמי בדידן ופשוט.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן נד: בענין הוויטאמינים לאנשים בריאים ולחולים ענף א: הנה בדבר הוויטאמינים שהרבה אנשים בריאים שאין להם שום מיחוש וחולי, אבל הרופאים מייעצים לבלוע אותם בכל יום משום שהם מחזקים הגוף אם מותר להם לבלוע גם בשבת, כי המג"א בסימן שכ"ח ס"ק מ"ג סובר דלשון הטור אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי שהוא דוקא ואם עושה לרפואה אסור אף על פי שהוא בריא, דלא כהב"י שכתב דלאו דוקא משום דמשמע דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקין אף שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי. ולכן הוויטמינים שאינם ראוים לאכילה והם רק לרפואה גם בריאים אסורים להמג"א שראוי להחמיר כמותו דהוא בתראה.
אבל הא צריך להבין דכיון דהוא בריא מה שייך לומר שהוא לרפואה דהא אינו מרפא כלום ודבר שאינו מרפא ליכא איסור אף אם כוונתו לרפואה, וכדאיתא בתוס' שבת דף ק"ט ד"ה לדידי בכוסברתא שא"ר יוסף אין בה משום רפואה ואיירי לענין שמותר בשבת, שפירשו דהאוכלין או המניחין הכוסברתא טועין וסבורין שיש בה רפואה ואין בה רפואה, הרי שליכא איסור אף שהאכילה לפרש"י והשימה על העין לתוספות הוא לרפואה מכיון שאינה רפואה. וכן משמע ברש"י ד"ה ולא במי משרה שכתב ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו, שלכאורה למה הוסיף תיבת דמסו דהיה סגי בזה שכתב ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה, אבל הוא משום דאם לא מסו אף שהרוחצין במי משרה הוא לרפואה כיון שאין האמת כן לא היה אסור, וכן מוכרח לפרש"י בעלין אין בהם משום רפואה שפי' שהוא באכילתו להאיר העינים משום דלא מסו, והרי אינם ראוין לאכילה וכל אכילתו הוא להאיר העינים ומ"מ כיון דלא מסו ליכא איסור. בשלמא לתוספות /שבת דף קט/ שפירשו שהוא להשים העלין על העין, היה מקום לפרש שגם כוונת המשימו הוא רק לשמור מצינה ורוח וכדומה, וכדמשמע קצת לשון הש"ע /או"ח סי' שכ"ח/ סעיף כ"ד שמפרש שהוא להשים העלין ע"ג מכה שכתב שאינו אלא כמשמרת, שלשון זה משמע לכאורה שההיתר הוא משום שמה שמשים אין כוונתו אלא לשמירה, שלכן היה משמע שאם היה כוונתו לרפואה היה אסור אף שלא מסי. אבל לפרש"י הא מוכרח זה דאכילה לא שייך אם לא לכוונת רפואה וכמפורש בדבריו שאוכל להאיר העינים ומ"מ מותר משום דלא מסו באמת, וא"כ מסתבר דכו"ע לא פליגי וכדחזינן שגם התוספות הא סברי כן כדלעיל ולכן אף הש"ע נראה שסובר כן, ומש"כ שאינו אלא כמשמרת הוא כדפי' המג"א /או"ח סי' שכ"ח/ בס"ק ל"א על מכה שנתרפאה נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה ואינו בהול כל כך שיבא לידי שחיקת סממנים ומירוח, וכוונתו שאשמועינן שאף שהוא צריך עדיין להרטייה לשומרה שלא תתקלקל לא גזרו ע"ז מפני שלא בהול כל כך, וזהו גם פירוש שאינו אלא כמשמרה שבעלין בסעיף כ"ד, ועיין בירושלמי פ' במה אשה סוף ה"ב ששני הדינים סמוכין זה לזה ובשניהם נאמר שאינו אלא כמשמרה ופי' קה"ע כהמג"א שזהו החדוש שאף שצריך לזה שלא תתקלקל לא גזרו בו משום שאינו בהול וזהו כוונת הש"ע, וא"כ כשבאמת אין בזה צורך אף שהוא נתכוין לרפואה אפשר מותר גם להש"ע כמו לרש"י ותוספות.
וא"כ בבריא שאוכל דברים שאינם ראוים לאכילה אף לכוונת רפואה מה שייך לאסור הא אין מרפאין אותו, ואף שהם רפואה לחולים מ"מ כיון שלבריא אין מרפאין לא שייך לאסור. וכדחזינן מרטייה שע"ג מכה שאסור להניחה ומ"מ על מכה שנתרפאה מותר ליתן רטייה והוא משום דבזו שנתרפאה אינו מרפא, א"כ כ"ש שלבריא לא שייך לאסור אף בדברים המרפאים לחולים מאחר שלו אין מרפאין אף שכוונתו לרפואה. ואף אם נימא דלרפואה הוא מאחר שבלא זה עלול הוא אף שעתה הוא בריא להתחלות בנקל מצנים ופחים וכדומה משאר מאורעות, ובאכילת דברים אלו יעשה שלא יחלה בנקל, נמי הא ודאי יש להתיר מדין רטייה על מכה שנתרפאה ועלולה להתקלקל שמותר, ומדין עלין ע"ג מכה שמותר משום שאינו מרפא אלא שעושין שלא תתקלקל ואינו בהול על זה, א"כ כ"ש שבריא שאין מה לרפאות אותו ואם הרפואה מועלת לו הוא רק שלא יתקלקל להתחלות ע"י איזה מאורעות שאין לאסור משום שודאי אינו בהול שהרי אין לו לחוש בעצם כלל והוא רק לרוחא דמילתא בעלמא שאין לחוש שיהיה בהול על זה.
ולכן צריך לומר דכוונת המג"א הוא דוקא בבריא שהוא חלש בטבעו ורוצה להתחזק ביותר ע"י הדברים שאוכל, שזה סובר הטור שהוא ג"כ בכלל האיסור כיון שיתחזק ע"י זה יותר מכפי מזג טבעו, ואף שגם באופן זה כיון שעכ"פ הוא בריא בלא שום מיחוש היה מסתבר לומר שאינו בהול ואין לגזור בזה ומטעם זה סובר הב"י שמותר, מדייק המג"א מלשון הטור שאסור והוא משום דכיון דעכ"פ הוא נעשה חזק יותר מכפי שהוא בטבעו כמו חולה שמשתנה לבריאות הוא בכלל האיסור דשם רפואה שאסרו אף שליכא בו הטעם דבהילות, והוא כדמצינו בכמה גזירות באיסורים שלא פלוג אם הוא בכלל אותו השם דאסרו. וא"כ באלו הוויטאמינים שאינם מבריאים את האדם לשנותו מכפי שהוא שיהיה מי שחלש בטבעו לחזק יותר אלא שעושין שלא יהיה עלול להתחלות בנקל יש להתיר לכו"ע אף להמג"א. ואם יש וויטאמינים שמשנים בריאותו שעושים מחלש בטבעו לחזק יותר פליגי בזה הב"י והמג"א שיש להחמיר ולאסור כהמגן אברהם. והנה ראיתי בדברי הגר"י לעבאוויץ שליט"א שג"כ מחלק כעין זה מסברתו שהאיסור להמג"א הוא רק כשע"י מה שאוכל יתחזק יותר מכפי שהוא עתה ולא באם הוא רק שלא יתחלש ויגרע מכפי שהוא עתה שזה גם להמג"א מותר. ולפ"מ שבארתי הוא מוכרח כדלעיל, וגם מסתבר שדוקא כשעושה מחלש בטבעו לגוף בריא וחזק ולא כשעושה רק להתחזק מעט יותר.
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.