נטילת ידיים בכיור שבחדר אמבטיה

ראה מש"כ בזה בשו"ת יחוה דעת חלק ג סימן א: מרן בשלחן ערוך א"ח (סימן ד' סעיף יח) פסק, שהיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ צריך נטילת ידים. וכתב מרן החיד"א במחזיק ברכה (שם סק"ו) בשם הרב מהר"ח הכהן, בספר מקור חיים, שהוא משום רוח רעה השורה על הידים, וכן מבואר בזוהר הקדוש (בהקדמת ספר בראשית דף י' ע"ב), שאדם שנכנס לבית הכסא לא יברך ולא יקרא בתורה כלל עד שיטול ידיו, ואם תמצא לומר שהטעם הוא משום שהתלכלכו ידיו, אינו כן, וכי במה התלכלכו? אלא משום שרוח רעה שורה בבית הכסא, הנהנית מאותו לכלוך וטינוף שבבית הכסא, ומיד כשנכנס אדם שם שורה רוח רעה על קשרי אצבעותיו ע"כ. ומלשון זה הוכיח מרן החיד"א בספר ברית עולם על הספר חסידים (סימן תתכ"ג) שאפילו לא עשה צרכיו שם ולא נגע בבשרו, על הכניסה בלבד שורה עליו רוח הסטרא אחרא ע"כ. וכן כתב בפשיטות האליה רבה (סימן רכ"ז סק"ו) והגאון מלבי"ם בארצות החיים (סימן ד' ס"ק ע"ה) כתב, שכן כתבו המהר"ם די לונזאנו ובספר תורת אמת ע"ש. וכן הסכים הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק א' (סימן ע"ב). וכן פסק הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת תולדות אות טז). ולכאורה היה נראה שהוא הדין למי שנכנס לבית המרחץ, שאף על פי שלא התרחץ שם, צריך נטילת ידים, שהרי מרן השלחן ערוך בחדא מחתא מחתינהו. וכן כתב הגאון רבי חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש. בספר נימוקי אורח חיים (סימן ד' סעיף י"ח). וכן פסק המשנה ברורה (שם סק"מ). וראה עוד בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קל"ג), ובספר ערך שי אורח חיים (סוף סימן ד'), ובשו"ת תשורת שי מהדורא תנינא (סימן צ"ה). ולפי זה נראה שאין לעשות נטילת ידים לסעודה בחדר האמבטיה, שהרי מיד אחר הנטילת שורה על ידיו רוח רעה, ויצטרך נטילה אחרת. וכן פסק בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חלק אורח חיים סימן י"ח), שאין ליטול ידיו בבית המרחץ על מנת לאכול בחוץ ע"ש.

אולם יש להוכיח שאין לחוש בבית המרחץ משום רוח רעה, ממה שאמרו בגמרא שבת (דף מ"א ע"א), שיש לשתות מהמים החמים שבבית המרחץ, לאחר שעלה מן הרחצה, ואפילו לא הוחמו אלא לרחיצה. וכתב בספר האגודה (פרק א' דשבת), שהרוצה לשתות לצמאו בבית המרחץ, ואי אפשר לברך שם, יברך בבית החיצון על מנת שיוכל לשתות בבית הפנימי, ואין לחוש משום שינוי מקום, שהרי זה כמו מפינה לפינה בבית אחד, דשפיר דמי, כמו שאמרו בפסחים (דף ק"א ע"א) ע"כ. והובא להלכה במגן אברהם (סוף סימן קס"ו), ובאליה רבה (סימן פ"ד סק"ג). ובעטרת זקנים שם. וכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י בכף החיים (סימן ח' אות ח'). ואילו היה באמת חשש רוח רעה בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלים ומשקים. וכמו שאמרו כיוצא בזה בפסחים (דף קי"ב ע"א) באוכלים ומשקים שתחת המטה רוח רעה שורה עליהם. ועיין עוד בנדה (דף י"ז ע"א). … ובאמת שדין חדר האמבטיה אינו אלא כחדר האמצעי של בית המרחץ, ושם מותר להרהר בדברי תורה. עיין בהר"ן פרק קמא דשבת (דף י' ע"ב), ובשלחן ערוך /א"ח/ (סימן פ"ד סעיף א'). ועוד, שהרי מבואר בירושלמי (סוף פרק קמא דדמאי), שמותר לחלל דמאי בבית המרחץ, הואיל ואינו טעון ברכה. וגם כאן אפשר לברך על נטילת ידים מיד לאחר צאתו החוצה… גם הלום ראיתי להגאון רבי מרדכי יעקב ברייש בשו"ת חלקת יעקב חלק א' (סימן ר"ה) שהעלה להקל לעשות נטילת ידים בחדר האמבטיה, והוסיף טעם לזה, לפי שאין חדר האמבטיה מיוחד אך ורק לרחיצה, אלא משתמשים שם כמה תשמישים אחרים, ומניחים שם כמה דברים למשמרת כאשר תאוה נפשם, לכן אין עליו תורת בית המרחץ ע"ש… וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם בית כסא, אבל כשיש שם בית כסא, אף על פי שקבוע שם סילון מים השוטפים בזרם אדיר ומנקים היטב את האסלה, מכל מקום אין להתיר ליטול שם ידים לסעודה, אלא אם כן בשעת הדחק, שאין לו מקום אחר. ..

ואמנם ראיתי בשו"ת זקן אהרן וואלקין חלק א' (סימן א') שכתב להקל גם בזה, ודימה דין זה לדין בית הכסא דפרסאי, והוסיף: ועוד שהרבה אנשים נכנסים שם לצורך רחיצת פניהם וידיהם ושאר דברים, ואינו חדר המיוחד רק להתרחץ ולעשות צרכיו, ולכן לא שייך בו טעם של רוח רעה ע"ש. אולם המעיין ישר יחזו פנימו שאין לדמות דין זה לדין בית הכסא דפרסאי. ובשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן ק"י) כתב, שכל שמדיח הגרף של רעי בכל פעם, אין עליו תורת גרף של רעי, והוא הדין בית הכסא שדרך להדיח האסלה תמיד, אין עליו תורת בית הכסא. גם הגאון החזון איש (הלכות קריאת שמע סימן י"ז אות ד') אחר שחילק בין בית הכסא דפרסאי לנידון שלנו, חזר לצדד בזה, שהואיל והקערות מצופות כעין היתוך זכוכית או פורצליין, ותיכף מפנה את הרעי, הדבר ספק אם יש בזה דין של בית הכסא. ע"כ. וגם הלום ראיתי להגאון רבי משה יונה הלוי צוייג בשו"ת אהל משה חלק ב' (סימן קכ"ו אות ג'), שהביא בשם הגאון רבי יוסף אליהו הנקין זצ"ל בספר עדות לישראל, שפסק להתיר בנידון דידן ליטול ידיו לתפלה ולסעודה, ויברך על נטילת ידים בחוץ. וכן כתב להקל בשו"ת מנחת יצחק חלק א' (סימן ס') ע"ש. ולעומתם דעת הרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (חלק אורח חיים סימן י"ג) להחמיר בזה ע"ש.

ולעניו הלכה נראה שלכתחלה יש להחמיר בזה, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידים, כדאים הם האחרונים הנ"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק.