נטילת ידיים בבית וסעודה בחצר (קורונה)

כדי להבין את המענה לשאלה זו, צריכים אנו להקדים את המבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסו סעיף א, שמבאר בעניין ההפסקה בין נטילת ידיים לברכת המוציא, וכך הוא מביא –  יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים).

ובביאור מקורם של הדעות, מביא בט"ז, שהדעה שאין צריך ליזהר היא בעצם דעת רבינו יואל ורי"ף בטור דס"ל דהא דאמרי' תיכף לנ"י ברכה היינו במים אחרונים דוקא וקש' דאמרי' ר"פ אלו דברים דב"ה ס"ל מוזגין לכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש שם טעם בברייתא דבר אחר משום דהכי עדיפא דתיכף לנט"י סעודה והתו' הקשו לשם למה לא חשבינן בהדי ג' תכיפו' ותירצו כיון דהוא במשנה דאלו דברים לא הוצרך לחשבי' א"כ מ"מ שייך גם במים ראשונים תיכף לנטילה ברכה דהיינו סעוד' וכ' מו"ח ז"ל דרבינו יואל ס"ל דלא קי"ל כהך ד"א מדלא חשבי' בהדי תכיפות ולא ס"ל כהתוס'.

ומביא, שלפי דעתו, לא קשה מידי, דלענין הפסק ולישב בטל אמרי' דיש איסור לעשות כן במים אחרונים דומיא דשאר תכיפות דחשיב שם תיכף לסמיכה שחיטה ותיכף לגאולה תפלה דבאלו יש איסור אפי' בלא עשה שום מעשה אלא יושב בטל משא"כ בתכיפות דנט"י לסעודה אין איסור ביושב בטל אלא בעושה מעש' בנתיים ואפי' בעושה מעש' כתבו התוס' בפ' ע"פ דקידוש שאומר בנתיים לא הוי הפסק דשאני מזיגה שמוזג הכוס בחמין דצריך דקדוק גדול שלא יהיה חסר או יתר. ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול מיירי ב"ה שאם יטול קודם מזיגה יעסוק בשאר דברים ולא יאכל אבל בשבת אין לחוש שהשלחן ערוך לפניו. ורבינו יואל דמתיר כאן בהפסק בין נטילה להמוציא לא התיר אלא לישב בטל אבל פשיטא דלא התיר לעשות איז' מעשה בנתיים דזה יביא לידי היסח הדעת והיינו ההיא דתכף לנ"י סעודה שזכרנו זה נ"ל ברור ופשוט לדעת רבינו יואל ורי"ף.

והסיבה שהשיעור הוא דווקא כ"ב אמה –  שזה הי' השיעור משער נקנור עד בית המטבחיים ממילא ע"כ הוה הפסק כ"כ התוס' פ' א"נ הביאם ב"י סי' קכ"ח דשיעור זה הוא אינה תכיפה והוי ודאי הפסק וכ' רש"ל בתשובה סי' ל"ד דהיינו דוקא במים אחרונים בעי' תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא.

וכדי לדעת את הדין בנוגע אלינו, ההולכים לפי פסקיו של האדמו"ר הזקן, הנה נביא את מה שמבאר הוא בשולחן ערוך שלו, שמרחיב בדין זה ומביא (סימן קסו סעיף א) לא אמרו תיכף לנטילת ידים סעודה אלא שלא יתעסק בינתיים באיזה עסק עד שיסיח דעתו מהסעודה ואפילו למזוג כוס לקידוש היום אם מוזגו בחמין שצריך לדקדק הרבה שלא יחסר או ייתר הרי זה היסח הדעת מהסעודה ואסור לעשותו בין נטילת ידים לסעודה והוא הדין לכל כיוצא בזה אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתיים שום מעשה שיש בו היסח הדעת אף על פי ששוהה הרבה ואפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול ובלבד שלא יפליג בדברים שלא יבא לידי היסח הדעת ולכן מותר לומר קידוש והבדלה בין נטילת ידים להמוציא ולא אמרו תיכף לנטילת ידים ברכה אלא במים אחרונים בלבד.

ויש אומרים שגם במים ראשונים צריך ליזהר כמו במים אחרונים שהרי אמרו התוכף לנטילת ידים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה וזהו במים ראשונים שבמים אחרונים מה שהיה כבר היה לפיכך צריך ליזהר שלא להפסיק אפילו בשהיה כדי הילוך כ"ב אמה שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו יושב במקומו (ואם הלך מביתו לבית אחר נקרא הפסק אפילו הולך מעט) ושלא לצורך אין להפסיק אפילו בשהייה מועטת ולדבר אסור אפילו בדברי תורה (או איזה ברכה מרובה שלא מענין הסעודה כגון להבדיל על הכוס) ואין צריך לומר בדבר חול וטוב לחוש לדבריהם.

ומכל מקום אין צריך ליזהר אלא מלדבר באיזה עסק וענין אחר אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות אינן חשובין הפסק לדברי הכל אפילו במים אחרונים (כיון שאין בהם ענין שלם) וכל שכן שמותר להשיב הן או לאו כששואלין אותו דבר..

ומכל זה יוצא לנו לעניין הלכה למעשה שלכתחילה אין להפסיק בין הנטילה לסעודה – אף בהפסק הליכה, כאשר מדובר בהליכה של יותר מכ"ב אמה (כ- 12 מטר), אמנם בדיעבד באם לא מתאפשר ליטול ידים במקום הסעודה, ניתן להקל ליטול ידים – גם כאשר המרחק הוא יותר מכ"ב אמה.