נזק לרכב עבודה

ראה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שאלה סימן שמ סעיף א: השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו, כגון שמת או נשבר או נשבה, חייב. הגה: ודוקא שאירע האונס מכח השואל; אבל אם אירע האונס מכח המשאיל, פטור. ולכן מי שיש לו משכון אצל עובד כוכבים, והשאילו לחבירו ליקח עליו עוד מעות, ונשרף המשכון, פטור השואל, דהא בלאו הכי היה נשרף מכח המשאיל (מרדכי פרק השואל). ואין צריך לומר שחייב בגניבה ואבידה. אבל כל קלקול שאירע בה מחמת מלאכה ששאלה בשבילה, לא מבעיא אם הוכחשה מחמת מלאכה שהוא פטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה, פטור; והוא שלא ישנה לעשות בה דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה; שאם שינה ועשה בה מלאכה אחרת חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה, אפילו היא קלה ממנה, תלינן דמחמת אותה מלאכה ששינה מתה. ואפילו באותה מלאכה עצמה אפשר לשנות, כגון ששאלה לחרוש, וחרש בה ביום ובלילה שלא כדרך כל הארץ.

ובסמ"ע סימן שמ ס"ק ג: אלא אפילו מתה כו'. דכיון דלא שינה בה וברשות בעלים עבד בה מלאכה, הבעלים הפסידו לנפשם, דלא היה להם להשאיל פרה למלאכה שאינה יכולה לעמוד בה:

ובנתיבות המשפט ביאורים סימן שמ ס"ק ב: מתה מחמת מלאכה פטור. בקצוה"ח [סק"א] הביא מחלוקת הפוסקים אם השואל יכול לחייב עצמו במתה מחמת מלאכה בלא קנין, וכתב שזה תלי בשני התירוצים שכתבו התוס' בסוף פרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"א ד"ה אמר] בהא דשומר חנם יכול להתנות להיות כשואל בלא קנין ובעבדים ושטרות בעי קנין. דלתירוץ השני שם, משום דהעולם סוברים שהשאיל לו בהאי הנאה מחייב, א"כ בשואל טפי מדינו לא מתחייב. וכן לתירוץ הש"ך בסימן ס"ו [ס"ק קכ"ט] ובסימן (של"א) [ש"א] ס"ק ז' דשומר חנם שמתנה להיות כשואל והוי כאילו אמר התקבלתי, ע"ש, ג"כ אין השואל יכול לחייב עצמו יותר מדינו. אבל לתירוץ הראשון שבתוס' שם, דדוקא בעבדים וקרקעות שפטורין אפילו משבועה בעי קנין, לפ"ז אפילו שואל יכול לחייב עצמו יותר מדינו, ע"ש.

ולפענ"ד נראה, דלכו"ע השואל יכול לחייב עצמו במתה מחמת מלאכה, דדוקא בדברים שהשומר חייב במה שאיש אחר שאינו שומר אינו חייב אינו יכול להתנות בחיוב אם לא כשהוא באופן המבואר בתוס', אבל במתה מחמת מלאכה שאילו לא היה שואל ודאי דהיה מתחייב מדין מזיק רק שיש לפטרו כאן מטעם ששאלו לעשות מלאכה מדעת המשאיל והרשהו לכך, אבל כשהתנה עמו שיתחייב בהנזק שיעשה מחמת מלאכה הוי כאילו התנה שבאם תהיה הבהמה ניזקת שלא יהיה לו דין שואל שיהיה כאילו לא (שאלו) [השאילה] לו. ואפילו בעבדים נראה דחייב בכה"ג, דכמזיק בידים דמי, כיון שהתנה כך שנגד נזק שיעשה לא יהיה לו דין שואל. וכן בב"מ פרק איזהו נשך [ס"ט ע"ב] גבי שוכר שמתנה אגרא ופגרא, משמע שמתנה בדברים בלבד.

ומה שהביא [קצוה"ח שם] מדברי הריטב"א [המיוחס שם ע' ע"א] במעות יתומים שמתנה בקרוב לשכר ורחוק מהפסד, דאם החובות נאבדו שלא בפשיעת המקבל דהוי כמתה מחמת מלאכה, ומשמע שם מדבריו דאפילו התנה פטור, ע"ש. לא דמי כלל, דשם חלק היתומים בפקדון בעלמא הוא לגביה ולטובת היתומים וברשותם הלוה, והיאך שייך שם לומר דהוי כאילו התנה שבאם יאבדו החובות שיהיה כאילו לא הלוה ברשותם, דתנאי לא שייך רק בדבר שאחד נותן לחבירו במתנה או בשאלה שהוא לטובת חבירו ויש בו קנין לחבירו יכול להתנות שלא יקנה חבירו רק באופן זה, אבל כשאינו מקנה לחבירו שום דבר רק ששולח אותו עם איזה דבר לעשות לטובת המשלח, ולהתנות שאם לבסוף יאבד הדבר שיהיה כאילו עשה הדבר מדעת עצמו, פשיטא שאין זה חשוב רק חיוב בעלמא, ולא שייך תנאי בזה כיון שגוף המעשה לא נעשה רק לחבירו, ובזה ודאי דבעי קנין. וזה פשוט.

ובקצות החושן סימן שמ ס"ק א: מחמת מלאכה פטור. ונסתפקתי בהתנה השואל להתחייב מחמת מלאכה אם בעי קנין או לא. ומה שהביאני לידי ספק הוא לפי מ"ש תוס' בפרק הזהב (ב"מ נח, א ד"ה אמר ר' יוחנן) בהא דאמרו (שם צד, א) מתנה שומר חנם להיות כשואל בדברים בעלמא ובעבדים ושטרות וקרקעות בעינן קנין, וכתבו משום דהנך דפטירי אפילו משבועה בעי קנין, אי נמי כיון שמתחייב כשואל כסבורים העולם שהשאיל לו ובהאי הנאה משעבד נפשיה עכ"ל, וא"כ לפי מ"ש תוס' הטעם משום דסוברין שהשאיל לו א"כ טפי משואל לא מיחייב אלא בקנין. וכן לפי מ"ש הש"ך בסימן ס"ו ס"ק (כ"ט) [קכ"ט] לחלק בין עבדים ושטרות וקרקעות דבעי קנין ובין מתנה שומר חנם להיות כשואל, משום דהוי ליה כאומר שואל אני ודומה לאומר הריני כאילו התקבלתי, מה שאין כן הנך דאימעיטו מדין שומרין אפילו שואל פטור ומשום הכי בעי קנין וע"ש, וא"כ הכי נמי לא מצי מחייב נפשיה ביותר מדין שואל.

מיהו בשיטה מקובצת פרק איזהו נשך (שם) דף ס"ט (ע"ב ד"ה אמר רב) משמע דמצי לחייב עצמו במתה מחמת מלאכה בדיבור בעלמא, ע"ש בהא דאמר רב אגרא ופגרא ופריך עלה אי אגרא לא פגרא וז"ל, כלומר כיון שנוטל שכר כו' הלא על מנת כן שכרה שתפחת מדמיה שאי אפשר שלא תינקב מחמת המים כו', אבל לא מקשי משום דהוי מתה מחמת מלאכה, דהא תנן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומתנה שואל להיות משלם הכל ואפילו מתה מחמת מלאכה, והכא הא אמרינן שהתנה לו בפירוש שישלם לו אם תשבר עכ"ל. ואפשר דס"ל לשיטה כדברי תירוץ הראשון שבתוס' בפרק הזהב דטעמא דמתנה שומר חנם להיות כשואל משום דחייב שבועה דאורייתא וקרקעות אפילו משבועה פטור וע"ש, וא"כ מהאי טעמא נמי מתנה שואל להתחייב במתה מחמת מלאכה, אבל לפי תירוץ השני שבתוס' כסבורין שהשאיל לו א"כ אינו מתחייב ביותר משואל, וכן לפי מ"ש הש"ך בסימן ס"ו וכמ"ש.

ובריטב"א בחידושיו פרק איזהו נשך דף ע' (ע"א ד"ה משום) גבי מלוין מעות יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד כו', אלא הכי מיפרשא דהני זוזי פקדון נינהו גביה והאי דמקבל עליהם כל ההפסד משום מצות יתומים הוא דקעביד כדאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל כו'. ואית דמפרשי לה אפילו בהלוואתו וכו', ונפקא מיניה בין הני תרי טעמי דאם בתורת פקדון הוא ומשום מתנה שומר חנם להיות כשואל, אם נאבדו החובות שלא בפשיעה פטור דהו"ל כמתה מחמת מלאכה דפטור בשואל מכל מקום, אבל אי הוי בתורת הלואה בכל ענין חייב עכ"ל. ומדכתב דמתה מחמת מלאכה פטור בכל ענין משמע דאינו מתחייב במתה מחמת מלאכה אפילו בהתנה, דאל"כ ליכא נפקא מינה דגם בטעמא דפקדון נימא דהו"ל כמתנה שיתחייב בכל ענין אפילו מחמת מלאכה. וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ופטור השואל אפילו התנה אא"כ קנו מידו.

ובעיקר הקושיא שהקשו תוס' סוף פרק הזהב בהא דבעינן גבי שמירת קרקעות שקנו מידו, נראה לפי מ"ש תוס' פרק אף על פי (כתובות) דף נ"ו (ע"ב ד"ה הרי זו מקודשת) שהקשו בהא דאמרו סוף פרק הפועלים (ב"מ צד, א) במתנה שומר חנם להיות פטור מפשיעה דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דמעיקרא לא שעבד נפשיה ואילו גבי על מנת שאין לך עלי שאר כסות תנאו בטל ולא אמרינן מעיקרא לא שעבד נפשיה, ותירצו דגבי שומרין אין החיוב אלא משום דהתורה ירדה לסוף דעתן של בני אדם שרוצין להתחייב בכך שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ושואל באונסין וכיון דלא שעבד נפשיה לא חייבתו התורה ע"ש, וכיון דהתורה ירדה לסוף דעתן של בני אדם שרוצין להתחייב בכך ואפ"ה בעבדים ושטרות וקרקעות פטרה התורה אף על גב דדעתן להתחייב שוה בהנך כמו בשאר מטלטלין, א"כ אינו מוסיף באמירה דידיה שאמר שרוצה להתחייב כיון דידענו שרוצה להתחייב ואפ"ה פטרו התורה ואינו מחויב באמירה יותר אא"כ קנו מידו, אבל בהנך דאית בהו דין שומרין לא חייבה התורה את השומרין ביותר מדעתן ומשום דשומר חנם אין דעתו אלא לחייב בפשיעה וכן כולם אבל היכא דשעבד נפשיה ביותר משומר חנם חייב בדברים בעלמא:

ובנתיבות המשפט חידושים סימן שמ ס"ק ב: מחמת מלאכה פטור. ועיין ביאורים [סק"ב] דאם התנה עמו שיתחייב במתה מחמת מלאכה, ואפילו בלא קנין, חייב.

ובס"ק ג: אפילו היא קלה ממנה. ואף דמבואר בסימן ש"ח [טור סעיף ד'] דמותר לשנות למלאכה אחרת שאינה כבידה, מ"מ הכא הכי קאמר, שאם שינה אפילו לקלה ומתה שיש שום ענין לתלות שמחמת השינוי מתה כמו בריש סימן ש"ט [סעיף ב' בהג"ה] דתלינן באויר המקום, חייב. [סמ"ע סק"ד]. אבל כשאין שום צד לתלות האונס בהשינוי פטור, דהא אפילו בהשאיל לאחרים ונפסד ויש ראיה שלא שינה השני פטור כמבואר בסימן שמ"ב.

ובפתחי חושן חלק ג (פקדון ושאלה) פרק י – חיובי שואל ושוכר ודין מתה מחמת מלאכה ט: מתה מחמת מלאכה היינו כל קלקול הבא כתוצאה מהשתמשות בחפץ בדרך הרגילה, בין שהקלקול הוא מוחלט, כגון שנשבר ואינו ראוי עוד למלאכה, או בהמה שמתה מחמת המלאכה, ובין שהקלקול הוא חלקי, כגון שנתקלקל או נפחת מכפי שהיה בשעת שאלה או שכירות, וכן בהמה שהוכחשה מחמת המלאכה פטורים מלשלם.

ובהערה יח: אבל אם השתמש שלא בדרך שימושו הרגיל, וכ"ש כששינה למלאכה אחרת, אינו נפטר, כמבואר בפרק ט (סעיף ז). ובכנה"ג (סימן שז) מפרש הך דשוכר בית ונתקלקלו הכתלים המובא בשו"ע (שם סעיף ג), דמ"ש שהוא פושע היינו משום שהיה מקום לפטרו מדין מתה מחמת מלאכה, שהרי שכרו להניח שם חטים, ואם מתוך כך נתקלקלו הכתלים פטור אף על פי שאינו אנוס, וקמ"ל הרא"ש דכיון שראה שהכתלים מתקלקלים והתרה בו לסלק החטה, שוב אין לפוטרו מדין מתה מחמת מלאכה, ועי' לעיל (הערה יב), ויתבאר עוד בע"ה בפת"ח (ח"ד) דיני שכירות (פרק ו הערה י) ושם (ח"ו) בדיני נזיקין.

ובהערה יט: עי' שו"ע (סימן שמ סעיף א וסעיף ד), ופשוט שהשברים צריך להחזיר לבעלים. בכמה מקומות הבאתי מדברי הפוסקים בטעם פטור מתה מחמת מלאכה, ולהלן הבאתי דברי המחנ"א (הלכות שאלה סימן ד) שהסביר בטעם הפטור משום שאילו ידע השואל שתכחש או שתמות לא היה שואל וטעם זה לא שייך בכל פחת מחמת מלאכה, שהרי למלאכה שאל החפץ, ועפ"י סברא זו העלה שהשואל ספר ונתקלקל בשעת לימודו אינו נפטר מדין מתה מחמת מלאכה, והביא ראיה מפרק איזהו נשך (דף סט ע"ב) במ"ש ספינתא אגרא ופגרא, ופירש"י שם שלכן שוכר אינו משלם פחת משום שמשלם שכר, ומשמע שאם אינו משלם שכר חייב מדינא בפחת, אף על פי שמחמת מלאכה היא, ובערך ש"י (סימן שמ) דחה ראייתו, דבאמת שואל פטור מפחת מחמת מלאכה, שלכן השאילו בחנם, אלא שהשוכר משלם שכר ואינו משלם פחת משום שהשכר הוא גם עבור הפחת, ואם ישלם גם שכר וגם פחת הו"ל רבית. ועיקר חידושו של המחנ"א ג"כ אינו נראה מדברי הפוסקים, שלדבריו אינו נפטר במחמת מלאכה אלא כשאירע דבר שאינו רגיל, אבל פחת הבא מחמת שימוש רגיל בכלי חייב, ולא משמע כן בדברי הפוסקים, וביותר קשה מהך דשואל בטובו לעולם שמשתמש עד שיכלה ומחזיר לו השברים (עי' פרק ט הערה ז), וצ"ע.