נושא: הלכה

נזילה לקומה התחתונה

באם ישנה נזילת מים מהקומה העליונה, וכאשר תובע הניזק שלמטה את שכנו, טוען השכן שבקומה העליונה, – שהוא שוכר בלבד, ועל המשכיר לתקן זאת. אמנם טוען השכן למטה, שעד שיתקן המשכיר, – שלבנתיים לא ישפוך מים באיזורים שגורמים לנזילה, כי זה מזיק לו.

יש ממש בטענת הניזק שלמטה, ויצטרך השוכר שלמעלה לא לשפוך מים באותו המקום עד התיקון, מאחר וזה שהוא אינו חוייב לתקן את הנזילה, לא מתיר לו להזיק לשכנו.

מקורות

ראה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפד סעיף א: אחד המזיק בידו ( או בשאר גופו) (טור ס"א) או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו או שפטר (פי' שפתח) מים על חבירו או על הכלים והזיק או שרק ונע והזיק בכיחו (פי' רוק עב היוצא בכח) וניעו (פי' רוק דק שהולך ומתנועע) בעת שהלכו מכחו, ה"ז כמזיק בידו והם תולדות של אדם. אבל אם רק הרוק והניח על הארץ, ואחר כך נתקל מהם אדם, הרי זה חייב משום בורו, שכל תקלה תולדות בור הוא.

ובביאור הגר"א חושן משפט סימן שפד ס"ק ד: או שפטר כו'. סנהדרין ע"ז ב' דגיריה הוא ולכן ה"ה על הכלים דחייב בחצו כנ"ל ושם בזרק צרור משום כחו וכן שם בזרק חץ ע"ש:

ובסמ"ע סימן שפד ס"ק א: הרי זה חייב משום בורו. נ"מ לפטור בו כלים שנשברו דשבירה זהו מיתתן, ובבור כתיב [שמות כ"א ל"ג] ונפל שמה שור או חמור, ודרשינן [ב"ק נ"ג ע"ב] שור ולא אדם [פירוש, אם מת אדם שם פטור אבל אם הוזק בו האדם חייב] וחמור ולא כלים, וכמ"ש לקמן בסימן ת"י [סעיף כ"א]:

ובשולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפו סעיף א: קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. ( ודוקא באדם חייב דינא דגרמי, אבל בבהמה, לכולי עלמא פטור) (נ"י פ' הפרה). לפיכך הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים, חייב, אף על פי שלא הגביהו. וכן הפוחת מטבע של חבירו והעביר צורתו, חייב, אף ע"פ שלא חסרו. והמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, דקי"ל שהוא מחול, צריך לשלם ללוקח, כמו שנתבאר בסימן ס"ו.

ובפתחי תשובה חושן משפט סימן שפו ס"ק א: קיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. עיין בסמ"ע [סק"א] בשם התוס' והרא"ש החילוקים שיש בין גרמא בנזקין דפטור ובין דינא דגרמי דחייב, ע"ש בדבריו. ועיין בתשובת משאת בנימין סימן כ"ח שהאריך בזה, ובסוף כתב וז"ל, הרי הוכחנו לדעת האשר"י ושאר רבוותא דכל מילי דשכיחי קנסוהו רבנן למזיק בכל ענין כו', ובמילי דלא שכיחי הוא דחילקו רבנן בין גרמא לגרמי, דכל דבר שהוא עצמו עושה ההיזק, או שההיזק בא מיד בשעת מעשה, זהו נקרא גרמי וחייב לשלם מדאורייתא כאילו עשה ההיזק בידים ובמזיד, וכל היכא שאינו עושה ההיזק בעצמו אלא שע"י גרמתו בא ההיזק, או שההיזק אינו בא מיד, כל זה הוא גרמא בנזקין ופטור. ונראה דאינו חייב לשלם מדינא דגרמי במידי דלא שכיח אלא בדבר דאית ביה תרתי, שהוא עושה ההיזק בעצמו וגם ההיזק בא מיד בשעת מעשה, אבל משום חד מינייהו לא מחייבינן ליה, משום דאנן לא פסיקא לן מילתא איזה חילוק הוא אמת כו'. ועוד אפשר דגם חכמי התלמוד לא חייבו מדינא דגרמי עד דאיכא תרי טעמי, דעושה ההיזק בעצמו וגם שההיזק בא מיד בשעת מעשה, ומדמספקא לן איזה חילוק משני החילוקים הוא עיקר, וגם שמא לא מיקרי גרמי עד דאיכא תרי טעמי, הלכך אין כח בידינו לחייב עד דאיכא תרתי. עוד כתב הרא"ש [ב"ק פ"ט סימן י"ג וב"ב פ"ב סימן י"ז] דאינו חייב מדינא דגרמי עד שיהא ברי היזקא ועד שיעשו מעשה בגוף דבר הניזק, אבל אי לא ברי היזקא כגון שיסה בו את הכלב דלא ברי שישוך הכלב, וכן אי לא עשה מעשה בגוף דבר הניזק כגון זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן, דאינו עושה מעשה בגוף הכלי, כל זה אינו אלא גרמא בנזקין ופטור, עכ"ל, ע"ש עוד באריכות. ועיין בספר שער משפט [סק"א] מ"ש בזה. ועיין בש"ך סוף ס"ק א' מ"ש, ונ"ל עוד ראיה לזה מהא דקאמר בפרק הגוזל קמא כו' ואמאי שבק אמימר חמץ ונקט שטרא לחוד כו'. ועיין בתשובת נודע ביהודה [קמא] חלק או"ח סי' כ' מ"ש בזה:

דינא דגרמי. עיין באר היטב [סק"א] מ"ש וכתב בעל התרומות שער נ"א כו', עד יש לפטור גורם דגורם. ועיין בתשובת נודע ביהודה [קמא, חו"מ] סימן ל"ז אודות שמעון ששלח יד ב"קאנסימענט" של ראובן ועי"ז נלקחו הסחורות על המכס, וכעת ראובן מוחזק בשל שמעון נגד ההיזק שהיה לו מזה. וכתב דמה שטוען שמעון שהוא שגג ולא ידע שיש שם סחורות של ראובן, אני תמה, וכי עדיף זה ממראה דינר לשלחני שכתב הש"ך [סק"א ד"ה והנה הרמב"ן] דלא מיחשב שוגג, כיון שלא גמר כל צרכו פושע ומזיק הוא, וק"ו נידון דידן שהיה לו לשמעון להעלות על הדעת שיש בו גם סחורות של ראובן, ועוד, שאין לך פושע גדול מזה לכתוב אגרת ראובן לזייף חתימתו. אבל מה שיש לעיין בזה הוא מ"ש הש"ך סק"ג בשם בעל התרומות דגורם דגורם פטור, והסכים עמו הש"ך, וכאן שמעון שלח הרשימה עם "קאנסימענט" להסוחר בעיר "ליגאוי", ובזה עדיין אין גרם היזק, אלא מה שהראה הסוחר שם הרשימה להמוכס, א"כ הוי גורם דגורם. אלא דלדעתי יש לומר דכאן לא מיחשב גורם דגורם והסוחר בעיר "ליגאוי" שליחותו דשמעון עביד, ואף שאין שליחות לגוי, מ"מ כמו שאמרו בב"מ דף י' [ע"ב] לענין אין שליחות לדבר עבירה דחצר דבע"כ מותיב בה מחייב שולחו, כן י"ל היכא אמרינן גם אתם לרבות שלוחכם בני ברית לאפוקי גוי, היכא דאי בעי עביד כו', אבל בנידון זה דע"כ מראה הסוחר הרשימה להמוכס, הוי כמו חצר ומיחשב שלוחו כמותו. אך לא אכניס עצמי בזה כעת כו', אלא דבלא"ה כיון שראובן מוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ן [הובא בש"ך שם] שחולק על בעל התרומות וסובר דגורם דגורם ג"כ חייב. אמנם מה שיש עוד לפקפק בזה לפי מה שהאריך הסמ"ע בריש סימן שפ"ו לחלק בין גרמא לגרמי, ואחד מן הפרטים הוא דלא מיקרי גרמי אלא כשעושה מעשה בגוף דבר של חבירו, ואם כן בנידון דידן אם יפעול שמעון שהסוחר ב"ליגאוי" יחזיר ה"קאנסימענט" לידו ויחזירנו לראובן, א"כ שוב לא עשה מעשה בגוף הדבר של ראובן, שהרי בסחורות עצמן לא עשה שמעון שום דבר, אלא שאולי כיון שכבר בא ההיזק ע"י "קאנסימענט" כבר נתחייב שמעון, ומה שמחזיר עתה ה"קאנסימענט" חספא הוא מחזיר. אמנם כיון שכתב הסמ"ע [סק"א] (דלרמב"ן) [דלרמב"ם, פ"ז מחובל ומזיק ה"ז – י"א] אין חילוק בין גרמא לגרמי [ו] בכולהו חייב, א"כ כאן שראובן תופס ומוחזק יכול לומר קים לי, ולכן פשוט שראובן כדין מחזיק בשל שמעון, עכ"ד ע"ש: