איסור והיתר שנצלו זה עם זה ושניהם כחושים – ההיתר נאסר בשיעור "כדי נטילה". הרשב"א כתב שהדברים אמורים דווקא בדבר האסור מחמת עצמו, אך אם מדובר בחתיכה שנאסרה מבליעת איסור ("איסור הבלוע בהיתר") – אינה אוסרת כלל חתיכה אחרת של היתר שנצלתה יחד עמה (אם שתיהן כחושות).
לשון השו"ע:
על פי זה כתב השו"ע : "הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב, אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר, אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה, אפילו אם נצלו יחד. במה דברים אמורים? כשבלעה איסור שאינו מפעפע (ש"ך: אף שכתב הרמ"א שאין אנו בקיאים מה נחשב מפעפע ואין אנו מבדילים בין כחוש לשמן, מכל מקום בדין זה שהאיסור הוא בלוע מודה הרמ"א לדברי השו"ע). אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבעם, כגון שומן – אוסרת חברתה בין בצלי בין בנוגעת זו בזו חם בחם או בתחתונה חמה ועליונה צוננת, שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה".
האם בשר בחלב נחשב כאיסור מחמת עצמו לעניין צליה עם היתר:
מהשו"ע עולה שנחשב כאיסור מחמת עצמו:
מלשון השו"ע לעיל "… דוקא כשאיסורה מחמת עצמה, כגון נבילה או בשר בחלב…", משמע שאיסור בשר בחלב הוא איסור מחמת עצמו, וממילא כאשר חתיכת בשר שבלוע בה חלב נצלית יחד עם חתיכת בשר של היתר – החתיכה המותרת נאסרת כדי נטילה (אפילו אם החלב וחתיכות הבשר כחושים).
הט"ז חילק בין בשר שבלוע בו חלב לבין בשר עם חלב ממש:
הט"ז הוכיח ממקום אחר שאיסור בלוע אינו יוצא מחתיכה בלא רוטב אפילו בבשר בחלב, ולכן העמיד את דברי השו"ע הנ"ל בבשר חם שנגע בחתיכת גבינה ונדבקה בו, והיינו שיש כאן ממש בשר עם חלב ולא רק בשר שבלוע בו חלב. להבנת הט"ז: במקרה של חתיכת בשר שבלוע בה חלב הרי זה כאיסור בלוע ולא כאיסור מחמת עצמו, וממילא אם חתיכה זו נצלית יחד עם חתיכה של היתר – אינה נאסרת כלל, ואף על פי שחתיכת הבשר שבלוע בה חלב נעשית נבילה, מכל מקום לעניין זה לא עשאוה כנבילה, כיון שאנו יודעים בבירור שהחלב הבלוע בה אינו יכול לצאת ללא רוטב.
הש"ך ביאר שהבשר עצמו שבלוע בו חלב הוא איסור מחמת עצמו:
אבל הש"ך למד את דברי השו"ע כפשוטם, וביאר שאף על פי שאנו יודעים בבירור שהחלב הבלוע אינו יוצא ללא רוטב, מכל מקום הבשר שבלוע בו חלב הוא עצמו חתיכה של איסור ללא קשר ליציאת החלב ממנו, וכאשר בשר כזה נצלה יחד עם בשר של היתר – הרי מספיק שיוצא מהבשר האסור טעם של בשר (ללא טעם של חלב) כדי להצריך הסרה של כדי נטילה מהבשר המותר שנצלה עמו. הש"ך הוסיף שאף על פי שאנו נוהגים להחמיר לתת לכחוש דין של שמן, מכל מקום במקרה שלנו אין להחמיר, ולכן חתיכת בשר שבלוע בה חלב שנצלתה יחד עם חתיכת בשר של היתר – יסיר מחתיכת ההיתר כדי נטילה ודי בכך (כפי שפסק השו"ע, וכך עיקר להלכה).
חתיכת היתר שנגעה בכלי חם שבלוע בו איסור:
כלי שבלע איסור אפילו כחוש אוסר היתר שנוגע בו:
הרמ"א כתב שדוקא בשתי חתיכות אין חתיכה שבלוע בה איסור אוסרת חתיכה של היתר בנגיעה (כשהאיסור הבלוע הוא כחוש), אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן.
טעם החומרא בכלי משום שאין לו טעם מעצמו:
בטעם הדבר ביאר הט"ז שדווקא במאכל שיש לו טעם מעצמו ויש לו מה לפלוט מגופו (ללא קשר למה שבלוע בו) – אנו אומרים שכאשר אין רוטב המאכל פולט רק מעצמו ולא מהבלוע בו, אבל בכלי שאין לו טעם מעצמו ואין בו פליטה מגוף הכלי עצמו – הטעם הבלוע בו יוצא מיד לדבר חם שנוגע בו אפילו ללא רוטב (כמו שאנו רואים שיש הגעלה לכלים ואין הגעלה למאכלים, משום שאוכל מתאחד עם טעם אחר שבלוע בו באופן יותר חזק מאשר כלי עם טעם שבלוע בו).
אם אין לחלוחית – המאכל נאסר רק כדי קליפה:
לגבי השיעור שנאסר מחתיכת ההיתר בזמן שהוכנסה לכלי האסור (שהכלי הוא תתאה), כתב הש"ך שאם המאכל והכלי יבשים לגמרי ללא לחלוחית – נאסר מהמאכל רק כדי קליפה, אך אם יש שם לחלוחית – לשיטת השו"ע יש לחלק בין כחוש שאסור כדי נטילה לבין שמן שכל המאכל נאסר (אם אין בו 60 כנגד האיסור), ולשיטת הרמ"א שאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן אפילו בכחוש נאסר כל המאכל (אם אין בו 60 כנגד האיסור).
לדעת הט"ז החתיכה שנגעה בחתיכה האסורה לא נאסרה, כיון שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. אבל לדעת הש"ך צריך להסיר מהחתיכה כדי נטילה, כיון שאיסור בשר בחלב נחשב כאיסור מחמת עצמו, ולא כאיסור בלוע. וכך המשמעות הפשוטה של השו"ע.
