שלום וברכה, ראשית כל, כיהודים מאמינים אנחנו יודעים את תפילתנו כל יום מחדש – "לישועתך קיוונו כל היום", וכל רגע ורגע צריכה לבוא הגאולה האמיתית והשלימה. ובמיוחד לאחרי כל מה שאמר הרבי על הדור המיוחד שאנחנו נמצאים בו, ועל כך ש"הנה הנה משיח בא"..
ועם כל זאת, דיון מעניין מובא בגמרא – מתי תגיע הגאולה, האם היא תבוא בחודש תשרי או בחודש ניסן?
בחסידות מבואר כי שאלה זו אין כוונתה רק לתאריך ולזמן שבו הגאולה תגיע, אלא גם למהות שבזכותה היא תבוא: האם בזכות עבודתנו שלנו (עניינו של חודש תשרי, עבודת התשובה, מלמטה למעלה) או רק בזכות רצונו של הקב"ה (עניינו של חודש ניסן, גילוי מלמעלה).
זו איננה שאלה תאורטית בעלמא. שאלה זו מבטאת צורת הסתכלות נכונה על תפקידנו להכנת העולם לגאולה, ובחודש ניסן, החודש שבו מודגש שהגאולה מגיעה מלמעלה, יש להדגיש עניין זה במיוחד.
אנו מצווים לעשות כל שביכולתנו לקרב ולזרז במעשינו ועבודתנו את הגאולה האמיתית והשלמה, וכלשון הרבי בשיחתו הידועה (כ"ח בניסן תשנ"א): "עשו כל אשר ביכולתכם…", וגם בהדגשתו בשיחה שנאמרה בשבת שאחריה (שמיני תשנ"א): "כל אחד ואחד מישראל, אנשים נשים ואפילו טף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש! ומזה מובן שאין מקום כלל שבמקום לפעול בעצמם יסמכו על אחרים או יטילו את העבודה על אחרים – אלא זוהי העבודה דכל אחד ואחת, כאו"א צריך לעשות בעצמו את העבודה ד"לשמש את קוני" (שלשמה "אני נבראתי"), ובודאי שיש לו כחות ע"ז (כיון ש"איני מבקש כו' אלא לפי כחן" כנ"ל). ובמה מתבטאת עבודה זו – הרי זה ג"כ בפשטות: בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובקיום המצוות בהידור…".
למרות האמור, יש להיזהר שלא לפרש בטעות שהאחריות שלנו לפעול להביא את הגאולה, פירושה שהגאולה מגיעה בזכותנו. המחשבה שהגאולה תלויה לכאורה בנו במובן החיצוני, יש בה 'ישות', ומלבד זאת היא לא נכונה. בדרך כלל כשאומרים שדבר מסוים הוא 'באחריות' פלוני או אלמוני, פירוש הדבר שהוא מי שצריך לדאוג לעשיית הפעולה המוגדרת, וכיוון שאחרים יודעים שהמעשה בתחום 'אחריותו' – הם אינם עושים אותו. ה'אחריות' רובצת על כתפיו שלו. לכן, המחשבה שהבאת הגאולה היא 'באחריותנו' עלולה לגרום למתח וללחץ ולהפריע לעבודה להבאת הגאולה, שכידוע צריכה להיות מתוך מנוחת הנפש וביטחון בה'.
אומנם עלינו לפעול ולעשות את ההשתדלות הרוחנית שלנו, ועם זאת עלינו לדעת ולזכור שגם העשייה שלנו (לכאורה) אינה נעשית בכוחנו, אלא בכוח שאנו מקבלים מלמעלה.
וכלשונו של הרבי (במאמר ד"ה החודש כ"ה אדר תשל"ה):
"…יש לבאר התיווך דשני פסקי הדינים בנוגע להגאולה, שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה ושבניסן עתידין ליגאל, כי זה שישראל עושין תשובה בסוף גלותן… הוא באופן שנרגש בהם, דזה שעושין תשובה הוא לא מצד ציור המציאות של האדם העושה תשובה אלא מפני שהבטיחה תורה שבסוף הגלות יעשו תשובה. בחינת ניסן… שאין לו משל עצמו כלום והוא מקבל מלמעלה…".
הבלתי אפשרי – אפשרי
חודש ניסן הוא חודש הגאולה. כך נפסק: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". הגאולה של ניסן היא ניסית, מעל הטבע.
הרבי הדגיש פעמים רבות שהגאולה עניינה הגילוי הנעלה ביותר מלמעלה, הגילוי שהוא למעלה מכל התייחסות ופעולה שלנו בעולם.
גם כשמתבוננים במציאות בכלים שכליים וטבעיים, נראה שבמצב הפוליטי או הכללי בעולם אין שום סיכוי שהגאולה השלמה מתקרבת אלינו… נראה שבדרך הטבע אין שום סיכוי לבנות את בית המקדש במקומו או לקבץ את כל נידחי ישראל.
הרבי מלמד אותנו שוב ושוב בשיחותיו שהתמונה הזאת איננה נכונה, והוא דורש מאיתנו לחיות באמונה שלמה ובביטחון מלא וודאי שהגאולה תגיע תכף ומייד ממש: "עוד לפני תפילת מנחה" וכדומה, היינו באופן ניסי "על ענני שמייא", וללא שום עיכוב כלל מצד גדרי הטבע.
ביטחון שלם
עיקרון זה נכון גם בביטחון בענייניו הפרטיים של היהודי. יהודי צריך לזכור שהקב"ה יכול לשלוח את ברכתו ולפעול בעולם גם ללא לבושי הטבע.
אומנם הרצון והכוונה האלוקית שהשפע האלוקי ירד דווקא בדרך ובסדר המסוימים של לבושי הטבע משום שכך מתממשת הכוונה של "דירה בתחתונים" – בתוך גדרי התחתונים. על האדם להשתדל, לפעול בדרך הטבע ולהכין כלי שיוכל להכיל את הברכה, ועם זאת להיזהר שלא לטעות ולחשוב שהעשייה שלו היא הממשיכה את ההשפעה מלמעלה.
חודש ניסן מלמד אותנו לפתח דרגה גבוהה יותר בביטחון בה', דרגה שבה הברכה והישועה נמשכות מלמעלה, בלי להזדקק לכלי טבעי.
בתודעתו של היהודי צריכה להיות ודאות גמורה שפרנסתו, מצב בריאותו וכדומה אינם קשורים כלל לדרכי הטבע, אלא לקב"ה לבדו, ורק בו הם תלויים, ואף על פי שיכין כלי, כפי שלמד שעליו לעשות, הכלי אינו תופס אצלו מקום כלל.
