מעשה אבות סימן לבנים

באחת השיחות עונה הרבי על הכוונה והמשמעות ב"מעשה אבות סימן לבנים", וזהו תוכן דבריו:
גם בלימוד ע"ד הפשט מובן, שבסיפורי התורה בכלל, ושל האבות והשבטים בפרט, בא הכתוב ללמדנו ולהשמיענו תוכן מסוים — אם עניין הנוגע לידיעת חייהם הם, או שזהו בגדר "מעשה אבות סימן לבנים", עניין המרמז על מאורעות של בניהם אחריהם.
ומפרט שם הרבי, שמצינו כדבר הזה כמה וכמה פעמים בפירוש רש"י על התורה, שהוא מפרש כמה מאורעות של האבות איך שהם רומזים על דברים העתידים לבא בחיי בניהם.
ולדוגמא: בלידת יעקב ועשו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו" (תולדות כה, כו), שפרש"י שם תוכן עניין זה ובפרטיות: "בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה כו' ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין", וכן פרש"י הטעם שהיה אוחז "בעקב עשו" — "סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו" .
ומזה מסיק הרבי – שכל מעשי האבות, ובפרט המפורשים בתורה, הרי הם (ככל ענייני התורה) בתכלית הדיוק .
ומבאר הרבי, על פי המובא במפרשים, מה הכוונה בעניין זה:
אמרו חז"ל "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", מעשה אבות סימן לבנים, וכמ"ש הרמב"ן ד"כולם (כל מעשי האבות) באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו" .
ומבאר הרבי, מה הסיבה שחכמינו זכרונם לברכה מתבטאים בביטוי של 'אבות ובנים', שענייני אב נמסרים בירושה לבניו אחריו, מובן, שמעשה אבות אינו סימן בלבד אלא הוא מהוה נתינת כוח של אבות האומה לבנים . וכן מעשה אבות (אינו רק סימן, אלא) הוא הגורם למעשי הבנים ;
וע"ד שמצינו בנוגע לסימני טהרה וטומאה, דלדעת הרמב"ם "הסימנים (בבהמה) הם הגורמים הטהרה והטומאה כו' (אבל סימני עופות וסימני חי' .. רק הוי סימן (המברר) איזהו הטהור כו ')" ולא רק מודיעים.
ואף שמדרגת עבודת האבות היא למעלה מעלה ממדרגת עבודת הבנים, מכל מקום, להיותם אבות, הרי כל ענייניהם עוברים בירושה לבניהם אחריהם עד עולם.
אמנם, כדי שיהיה קשר בין מעשה אבות לעבודת הבנים — צריך להיות במעשה האבות גופא מעין ודוגמא לדרגת הבנים. וכמו שמודגש בסיום ספר בראשית בעניין ירידת יעקב ובניו למצרים, שהגם שאין זו גלות ממש, אבל הרי זו ירידה – מעין ירידתם של הבנים .
מעשי האבות, מסביר הרבי באחד המקומות, הם משתלשלים ממה שקורה למעלה ברוחניות, ומסביר, שאם כל דבר גשמי משתלשל משורשו הרוחני, כל שכן שכך הוא בנוגע לחיי האבות והשבטים, שכל חייהם היו רוחניות, והרי ודאי שכל הקורות אותם בגשמיות הוא משום שכך הוא ברוחניות .
*
באחת השיחות מבאר הרבי, שישנו חלוקה כללית של ג' דרגות ב"מעשה אבות סימן לבנים":
א) כפי שכל ישראל כלולים באבות, ובמיוחד כפי שישראל כלולים אצל יעקב אבינו,
"בחור שבאבות", ו"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", הוא כולל את הנשמות, ומצד דרגה זו אין התחלקות אמיתית בעבודת הבנים, אלא הכל חלק מן הכלל – מעשה אבות.
ב) בני ישראל במשך כל הדורות, שכל אחד עובד באופן שונה ובדרכים שונות את הקב"ה.
ג) השלב האמצעי – המחבר, שהוא שבטי בני יעקב. שאמנם היו אצלם חילוקי דרגות, אך זה כפי שקיימת בעבודתם עדיין פעולת יעקב, ובכך נעשה הקשר בין הבנים אל הכלל.
פעולת יעקב היא, לאחד בין הדרגות, שגם כשיהיו אופני עבודה חלוקים אחד מהשני, יהיה ניכר עיקר הכוונה בעשיית דירה לו יתברך, שלא משנה מיהו העובד, ושכל העבודות משלימות את הכוונה דדירה בתחתונים – על ידי ש"שמר את הדבר" "נטל קולמוס וכתב..", כפי שמבואר באחת השיחות .
במעשה אבות דאברהם יצחק ויעקב ישנם שני אופנים:
א) האופן שבו נעשה "מעשה אבות" מצד גופם. בעניין זה ייתכן שאברהם ידאג "שמא קבלתי שכר על צדקותי", ויבקש "אות על ירושת הארץ", וכן לגבי יעקב.
ב) "מעשה אבות" כפי שנעשה מצד נשמתם. ובעניין זה לא ייתכן כלל העניין של "הרהרו אחר מדותי" וכדומה;
בפירוש רש"י בדרך הפשט מתייחס רש"י למעשה אבות כפי שהוא מצד הגוף, ובדרך הדרש מתייחס לכפי שהוא מצד הנשמה .
*
ולסיומו של עניין, יעקב כאחד משלושת האבות, רואה בכל דבר המתרחש עמו, בכל המאורעות שיש להם שייכות אליו – את ה"סימן לבנים", כיצד הדבר נוגע לבניו ולדורות שלאחריו, עד שגם כשהוא אומר "רדו" לבניו, זהו "מעשה אבות" המהווה "סימן" למאתיים ועשר שנים שעבוד של ישראל במצרים.
אך השבטים, מכיוון שהם בנים ולא אבות (של כללות עם ישראל), אינם רואים כל דבר כעניין כללי הקשור לכל עם ישראל.
בסגנון החסידות: השבטים היו 'מרכבה תתאה' לעולמות בריאה יצירה עשיה, ולכן הם רואים את הדברים כפי שהם במגבלות של לבושי הטבע; ואילו יעקב אבינו היה 'מרכבה עילאה' לעולם האצילות ולכן הוא רואה את העניינים כפי שהם נעלים ממגבלות הטבע .
לשלימות העניין, יש לעיין במקורם של הדברים, כפי שמצויין בשולי הגליון, ובעז"ה נזכה לגילוי שלושת האבות בגאולה האמיתית והשלימה, יחד עם מלכנו משיחנו.