מעורבות עם בילד המתבגר

קונפליקט שמלווה את ההורות, וכאשר הילד בגיל ההתבגרות הוא מתעצם – הוא המתח בין תחושת השייכות וההזדהות התמידית של ההורה עם ילדו ובין הידיעה שלילד יש עולם נפרד משלו, ויש לסמוך עליו ועל כוחותיו שיצליח להתמודד בו.
ההזדהות והרגשת השייכות התמידית אינה תלויה בגילו של הילד. גם כאשר ה'ילד' הוא בוגר ואפילו אדם מבוגר ממש, היחס של ההורים כלפיו הוא תמיד יחס של קרבה ושותפות מלאה בכל מה שעובר עליו.
אם הורה אומר: "הילד לא מעניין אותי, אני עכשיו חי את חיי, עסוק עכשיו בעולמי", אמירתו בעייתית: אם הילד עדיין צעיר, יש באמירתו התנערות מאחריות ואולי אף הפקרות הורית; אך גם אם מדובר בילד שהפך זה כבר לבוגר ואחראי, האמירה עלולה לגרום לכאב ולצריבה בנפשו. מאליה עולה במחשבתו התהייה: "איך הוא יכול להיות רגוע ואדיש כאשר אני מתמודד עם בעיה או קושי? האם הבעיה שלי איננה גם הבעיה שלו?".
כך רואים בטבע האנושי, גם מצד הילד וגם אצל ההורה הנורמטיבי, שהדאגה והאכפתיות לילד ותחושת השייכות קיימות תמיד, מצד הקשר העצמי שביניהם.
מנגד קיים גם צד העצמאות ("עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ"). ההורה צריך לבטוח בילד שלו, להאמין בו ולסמוך עליו. ככל שהילד גדל ומתבגר, ההורה צריך לחזק בעצמו את הביטחון בו ולסמוך עליו, ולהפחית בהדרגה את עשיית הדברים במקומו.
ביטחון שלם ואמיתי יוצר רוגע אצל הבוטח. כפי שאדם ששם מבטחו המלא בה' מעביר את האחריות לכל הקורות אותו להנהגת ה', וזה נוסך בו רוגע פנימי, כך ההרפיה מהילד מאפשרת רוגע פנימי של ההורה.
עיקרון זה נכון בכל גיל. לדוגמה, הורה שהדריך את הילד שלו בגיל המתאים כיצד לחצות כביש, לימד ובדק שהוא עושה זאת נכון, צריך בשלב מסוים לדעת להרפות ולסמוך עליו שיחצה את הכביש כהלכה. אם בכל חציית כביש, ההורה ייצמד אליו וישגיח עליו, מעשיו יעידו שאיננו סומך על הילד.
על אחת כמה וכמה, כשהילד כבר התבגר ובנה חיים משל עצמו. לא ייתכן שאדם יגיע לגיל 30, ועדיין אימו תתקשר אליו כדי לוודא שיצא מהבית בסוודר או במעיל וכדומה. ההורה צריך לדעת לבטוח, לשחרר ולהרפות.
בראייה ראשונית נראה שאלו שתי תנועות 'סותרות' בחוויה הרגשית, אך מצד האמת – אין ביניהם סתירה: גם כשההורה סומך על הילד ובוטח בו, אין זה חלילה מתוך 'התנתקות' מהילד, והקשר העצמי שביניהם נשאר תמיד.
חשוב שההורים יתמידו לשדר את המסר הכפול הזה גם לילד. מצד אחד: "אתה הילד שלנו, לעולם לא נעזוב אותך, תמיד נדאג לך. דאגתך – דאגתנו, שמחתך – שמחתנו"; ומצד שני: "אנו סומכים עליך ובוטחים בך".
הורים שיתפסו רק צד אחד, עלולים ליצור בעיה וקושי בקשר שלהם עם הילדים. דאגת יתר לילד, ללא ביטחון בו ויכולת לסמוך עליו, עלולה ליצור השפלה והקטנה של הילד. בפרט אם ההורים מוסיפים לכך מילים כגון "אתה הרי לא מסוגל לעשות את הדברים בעצמך…".
סביר להניח שיחס כזה יגרום לילד לחשוב: "ההורה לא סומך עליי ולא מעריך אותי מספיק".
גם הקיצוניות המנוגדת – היינו ביטחון יתר בילד ובמעשיו – עלולה להתפרש אצל הילד כהתעלמות ממנו וחוסר אכפתיות. לא פעם שומעים תיאור מפי הילדים: "הוא חי בתוך העולם שלו ובכלל לא מעניין אותו מה קורה איתי. אני מתמודד לבד". בכל אחד מהאופנים לבדם – אין חיבור שלם.
גם ביחס של הקב"ה אלינו אנו רואים את שתי ה'תנועות' האלה. מצד אחד הקב"ה משגיח על כל פרט בחיינו ומלווה אותנו בכל צעד ושעל, ועם זה, הוא נתן לנו את כוח הבחירה חופשית, לפעול בעולם.
יהודי צריך לחיות תמיד לאור שני העקרונות האלה. עליו להדגיש ולחזק בתוכו את עקרון ההשגחה הפרטית (ובפרט בזמנים שבהם שהוא חש שעליו לחזק את ביטחונו בה' וכדומה), ובד בבד לזכור שסומכים עליו ובוטחים בו שיעשה את שליחותו בעולם, ויבחר בעצמו בטוב.
ועל דרך זה ביחס שבין ההורים לילדיהם. ההורים צריכים להשמיע לילדם את שני ההיבטים האלה: גם שהם איתו בכל מצב, וגם שהם סומכים עליו ובוטחים בו. הילד שומע את ההצהרות השונות ומפנים את שני המסרים גם יחד.
עניין זה צריך להתבטא קודם כול באופן מילולי. ההורה צריך לומר לילד: "אני תמיד אדאג לך". וגם לומר לו: "אני סומך עליך". הילד שומע את ההצהרות (השונות זו מזו) ומפנים את שני הצדדים.
מבחינה מעשית לא תמיד אפשר לקיים את שני הצדדים גם יחד, ויש מצבים שבהם נכון לבחור ולהדגיש צד אחד, בהתאם למצב הילד באותו הזמן. לדוגמה, ההורה יודע שהילד צריך לבצע משימה מסוימת, והוא מתלבט: האם להרים טלפון לילד ולהתעניין איך הוא מסתדר, לעודד אותו וכדומה (ובזה לבטא את שייכות וחיבור כלפיו) או לסמוך עליו ולתת לו להסתדר בכוחות עצמו (ובזה לבטא שבוטחים בו ומאמינים בכוחותיו)?
במקרה כזה ההורה צריך לפתח הקשבה ורגישות לצורך האמיתי של הילד באותו זמן. הוא צריך לנסות לחשוב מה הילד צריך יותר באותו הרגע. אם להבנתו הילד איננו בטוח במסוגלות שלו, ייתכן שחשוב במיוחד לבטא שסומכים עליו ובוטחים בו. ואם להבנתו הילד מרגיש 'לבד', צריך להדגיש יותר את הצד של ההזדהות והשייכות הגלויה.
את מצבו של הילד משערים לא על פי 'מצב הרוח' של ההורה באותו רגע אלא על ידי הרגישות לצורך של הילד, מתוך הזדהות אמיתית והבעת האכפתיות לילד עצמו. באופן כזה, הילד יוכל לקבל את היחס הנדרש והנכון יותר בסיטואציה שבה הוא נמצא.