תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בכמה פרטים: א) מהו דין המקום המשותף שבתוך הבניין? ב) האם אדם אחד פרטי מהבניין יכול לאסור על דעת עצמו דבר שכזה, או שזהו רק אם כלל השכנים מתנגדים? ג) האם שייך דין גזל בהילוכו דרך הבניין?. ד) האם שייך בזה מנהג כללי של בני כלל השכונה בהנהגתם הרגילה?
תחילה יש לציין שבדרך כלל מקום משותף בבניין, כמו למשל חדרי מדרגות, מבואות, וכיוצא בזה, שייכים לכלל דיירי הבניין באופן שווה, שלכל אחד יש לו חלק במקום וזכות שימוש, וממילא כמו שאדם יכול לאסור את הילוכו של חבירו ברשותו, כמו כן לכאורה יוכל לאסור את הילוכו של חבירו במקום המשותף.
ועל דרך המובא במשנה במסכת נדרים פרק ה' משנה ד', שם דנה המשנה בנוגע לשני בני אדם שנדרו הנאה זה מזה, מה דינם לגבי נכסים ציבוריים, שהם מתחלקים לשני סוגים:
א) נכסים שהציבור שותפים בהם, והם נכסי הציבור שבכל עיר, כגון בית הכנסת, בית מרחץ, וכדומה, שכל אחד אחד מבני אותה העיר נחשב כשותף בהם.
ב) נכסים שידם של כל ישראל שווה בהם, והם אינם של בני המקום בלבד, אלא של כל ישראל, ואין דינו של כל יחיד ויחיד כשותף בהם, אלא הם בגדר מופקרים ועומדים לרשות כלל ישראל לדורות עולם, כגון הר הבית והמקדש, וכן בורות מים שהתקינו עולי בבל לצורך עולי הרגלים מבבל לארץ ישראל.
ובנוגע לדינם בפועל כותבת המשנה, שאם אדם אמר לחברו 'הריני עליך חרם', כלומר שהנאתי תהיה אסורה עליך בחרם, שלא תוכל ליהנות ממני. וכמו כן אמר כן חברו לגביו, שהרי אתה עלי חרם, ולא תוכל ליהנות ממני, שדינם לגבי נכסים פרטיים ברורה – שאסורים שניהם ליהנות זה מזה.
ובנוגע לנכסים ציבוריים הרי זה מתחלק בין נכסים שהם נחשבים בהם כשותפים כמו למשל דברים של בני אותה העיר, כגון השווקים שבעיר, והתיבה שבה מניחים את ספרי התורה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, וספרי התורה, וכיוצא בהם. שבכל אלו הרי הם אסורים מאחר ויש להם חלק בדבר, שגדרם בהם כשותפים, ולמרות שאין הכוונה בזה שהם יכולים למכור ולעשות בחלקם מה שרוצים, מכל מקום סוף כל סוף יש להם בהם חלק ממוני כשותפים, וממילא נאסרים הם זה על זה.
לעומת זאת דברים השייכים לכל ישראל אין גדרם שלכל אחד יש לו בה זכות ממונית כשותפים, אלא שהם מופקרים ועומדים לשימוש כולם יחד, ולכל אחד זכות שימוש בלבד.
ואם כן לכאורה בנידון דידן, לגבי מקומות המשותפים בבניין, הרי שלכל אחד יש לו בהם זכות ממונית כשותף, אם כן ביכולתו לאסור את השימוש במקום לאחרים. וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רכד סעיף א'.
כמו כן נפסק בשולחן ערוך שם סימן רכו סעיף א', ששנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה, אם מדובר בחצר שיש בה דין חלוקה (כלומר, שאם יחלקוה, ישנו ד' אמות על ד' אמות לכל אחד), אזי אסורים להיכנס לחצר, עד שיחלקו ויכנס כל אחד לחלקו (כשיטת חכמים במשנה שם ריש הפרק, ולא כדברי רבי אליעזר בן יעקב שאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו).
ועל דרך זה אם אמר אחד מהם לאחד מן השוק שאוסר עליו ליהנות ממנו, אזי אם יש דין חלוקה אסור לו להיכנס לחצר.
והנה יש שרצו לומר שאין בעיה לעבור בבניין של אחרים, מאחר וזהו בגדר 'זה נהנה וזה לא חסר'. אמנם לכאורה אין זה שייך לנידון דידן בו ישנו אחד מן השכנים שטוען שזה מפריע ומזיק לו, או מחמת שגורם לרעש יתר בבניין, וכן ללכלוך, וכיוצא בזה (שהרבה פעמים משתמשים בחשמל של האור והמעליות, ואם כן זהו בגדר זה נהנה וזה חסר, וביכולתו לאסור זאת על אחרים, וכמבואר בזה במסכת בבא בתרא פרק ראשון.
העולה מן האמור: שמעיקר הדין יש ביכולת אחד השכנים בבניין לאסור את הליכת אחרים שאינם מדיירי הבניין לקצר את הילוכם דרך הבניין בו מתגורר, כאשר טוען שזה מפריע ומזיק לו.
[אמנם יש לעיין במקומות שבנו את הבניינים באותו האזור מלכתחילה באופן שיהיה מתאים לקיצור ההליכה ממקום למקום לכלל האנשים, שאפשר שיש בזה גדר של נוהג המקובל על פי 'שבעה טובי העיר' (עיין שו"ע או"ח קנג, ז) – ואזי אין ביכולתו לאסור זאת, וצ"ע.]
