ראשית, השאלה שלהם היא מאוד טובה, ויש לה התייחסות מסוימת במאמרי החסידות, כיצד ניתן להמשיך את המסירות נפש גם "במדינות הרווחה".
מאמר יסודי בכל העניין נמצא במאמר ד"ה "ואתה תצווה" הידוע, ששם ביאר הרבי באריכות את ההבדל בין מסירות הנפש של היהודים שעמדו בארצות הגזירה – וכמו שהיה בזמן גזירת המן, בזמן הגזירות ברוסיה, לבין אלו שעומדים במעמד ומצב של רווחה כבר, לאחרי הגזירות וכמו ברוב המדינות כיום.
במאמר מבאר הרבי באריכות, שדווקא בזמן שאין הפרעות, אז צריכים לגלות את עצם הנשמה בצורה הרבה יותר עמוקה ופנימית.
וזה לשונו שם:
"כמו שרואים בפועל בכמה אנשים, שבהיותם במקום שהיו שם גזירות על תומ"צ, הי' להם מס"נ בפועל משך כו"כ שנים, וכשבאו אח"כ למדינות שאפשר לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, אין ניכר בהם (כ"כ) המס"נ שהי' להם מקודם. כי זה שעמדו במס"נ משך כו"כ שנים הוא לפי שהאיר בהם גילוי עצם הנשמה שלמעלה מכחות הגלויים ולא נעשה עי"ז שינוי בכחות הגלויים עצמם].
דזה שעצם הנשמה היא העצם (גם) דכחות הגלויים (כנ"ל סעיף ה), הוא, שעצם הנשמה הוא העצם שלהם ואין זה שייך לענינם של כחות הגלויים עצמם, להציור שלהם]. והגילוי דעצם הנשמה בזה שהוא נשבר ונדכא מזה שהוא נמצא בגלות הוא שגם כחות הגלויים שלו (הציור דכחות הגלויים) הם כמו חד עם העצם.".
היינו שצריכים לעורר את הצער והמרירות מעצם זה שנמצאים בגלות, וזה צריך להגיע ממקום הרבה יותר חזק ונעלה. זהו בכללות תוכן העניין של מסירות נפש הנדרשת כיום, ולשלימות העניין יש ללמוד את המאמר בשלימות.
מנקודה נוספת, ישנו מכתב של הרבי לקבוצת נערות מסויימת, שכותבות לרבי ש"ים הקרירות הנמצא כבר בנו", הרבי מתעכב על לשונם, ומוחה עליה נמרצות. ובתוך הדברים וה"מחאה" של הרבי, ישנו חומר רב שאפשר להשתמש עמו כחומר להסבר לבנות –
וזה לשונו שם:
"..זה עתה נתקבל מכתבן מי"ח מ"ח…
מובן ופשוט שמוחה הנני בכל עוז על הביטוי שבסיום מכתבן "ים הקרירות הנמצא כבר בנו". ובודאי גם לשיטתן יש כאן יותר מיופי מליצה מאשר תיאור המצב כמו שהוא.
ובכל זה מפרט הנני מחאתי אפילו נגד שימוש בביטוי זה בתור מליצה, כיון שעל פי רוב משתמש היצר הרע שבכל אדם בטענה זו להסבירו שתקוה קלה לו שישתנה, כיון שמצבו הוא באופן כך וכך ובמילא אין כדאי להלחם בעת שהנצחון רחוק וקשה במאד.
היסוד להמחאה שלי הוא: בכל אלו הבאים מבית יהודי חסידותי, או בכלל מבית יהודים, אשר בזמן הכי קרוב עמדו בתנועה של מסירות נפש כמה חדשים, ועאכו"כ אם עמדו כמה שנים, אי אפשר שלא ישתרש זה בנפש, ואי אפשר שלא יעבור זה גם להבנים והבנות, כי הרי תכונות האבות – ובפרט אלו הבאות לידי ביטוי וגילוי בחיי היום יומיים זמן ממושך – נקבעות בנפש הבנים והבנות ונעשו חלק מהם. ואף שכשעוברים לתנאי חיים אחרים שאינם דורשים מסירת נפש על כל צעד ושעל, אין נרגש זה בגלוי אבל בפנימיות נשאר בשלימות. כי כל דבר הנרכש ע"י זעזועים נפשיים ובתנאי חיים קשים, אי אפשר לשרשו ולעקרו אפילו ברצון. ועאכו"כ שאי אפשר שיאבד מעצמו.
וככל הדברים האלה הוא בהנוגע אליהן: האבות שלהן עמדו במשך עשיריות בשנים במאבק קשה ויצאו בנצחון גמור ממנו. וחלק גדול מהן – מכן – עצמו לקחו חלק גם כן במאבק זה – שלא להטמע בהסביבה, אם באופן אקטיבי או על כל פנים, באופן פסיבי, הרי חרותות תכונות אלו על לוח לבן ובקרב נפשן פנימה."
ובהמשך מתאר הרבי את הסיבה שלהם עצמם אין זה באותו האופן:
"אלא שלאחר שעברו לתנאי חיים נוחים יותר, אשר הדמיון מטעה שאין נצרכות להאבק עתה על קיומן ואמיתית מציאותן, כיון שאין איש רודף אותן ומכריח אותן באופן גלוי לעבור על דתן ח"ו, הרי – כטבע בני אדם – נרדמים החושים המזהירים את האדם כשסכנה אורבת לקיומו.
ובמילא – סכנת אויב מתחפש בלבושי אוהב גדולה הרבה יותר. והוא הדין במצבן: אם היו באים אליהן בדברים גלויים בהנוגע לעיקרי הדת, בודאי לא היו נכנסות אפילו במשא ומתן וטענות ומענות. והיו עונות לא בפשיטות ובתוקף. אבל כיון שמתחילים בענינים הקלים – בעיניהן – ובנטי' קלה מדרך המלך, מלכו של עולם הוא הקב"ה, יש מקום לבני אדם לרמות את עצמם ולומר ש"בשבילי אין כל חשש לנטות הצדה מדרך הכבושה, כי אין זה אלא נטי' קלה, ואפילו בזה – מתי שארצה אשוב להדרך דרך אבותינו היא דרך התורה והמצוה".
והדברים מדברים בעד עצמם, ואפשר לקחת מהם חומר רב במענה לבנות שמגיעות ממקומות כאלו. ויהי רצון שיפעלו הדברים בהשומעים, ויגלו בהם את הנקודה הפנימית והעצמית שלהם, להביא לעולם את הגאולה האמיתית והשלימה.
