כדי לענות על השאלה, תחילה אחזקה מעוד כמה וכמה פנים, ומתוך אלו דווקא יבוא המענה בעז"ה.
כי באמת זוהי שאלה חזקה, שלכאורה, יכולה להישמע הטענה, שהחיבור של האדם אל עצמו יכול לבוא לידי ביטוי רק כאשר האדם קשוב למה שמתחולל בפנימיותו ושמח במעלותיו ובערכו האמיתי, ובעיקר חווה רגיעה ומנוחה פנימית, שנובעות מתחושת שלמות לא מותנית, על דרך "איזה הוא עשיר – השמח בחלקו". אדם שאינו שרוי בשלווה כזאת אלא נלחץ להשיג את מה שעדיין אין לו, והוא מרגיש שהשלמוּת חיצונית לו ואיננה בהישג ידו כביכול, הופך בעיני עצמו לחסר ול'עני' – "אין עני אלא בדעת". תודעה של חוסר היא שעושה את האדם לעני וגורמת לו לחוש שאינו שלם כפי שהוא כעת. חוסר רגיעה אופף אותו, ובהיותו קשוב למה שקורה בחוץ, הוא מתרחק מעצמו.
והמענה על כך הוא, שבאמת, השגת יעדים בעולם היא חלק מאמיתת מציאותך ועצמותך, והיא נוגעת בעצם הנפש של כל אחד ואחת.
המסע שהאדם יוצא אליו מרגע לידתו, הוא בעצם מסע אל תוך עצמו, ואת עצמו הפנימי האדם מוצא בהשגת יעדים אמיתיים שנמצאים לכאורה מחוצה לו. הגשמת היעדים בחוץ והצורך החיוני ללכת ולהתקדם אינם מנוגדים לשאיפה למימוש הפנימי. אדרבה, מימוש פנימי שלם וחשיפת ה'אני' באים דווקא על ידי הגשמת יעדים בחוץ.
ההתמודדות עם דרישות המציאות החיצונית והמרדף הבלתי פוסק אחרי השגת יעדים ומטרות, מכניסים את האדם לסחרור תמידי הכולל הצבת יעדים חדשים והשגתם, והוא אינו מצליח להגיע לתחושת מנוחה. במרדף התמידי הזה מתבטא בבירור חוסר החיבור של האדם אל עצמיותו.
עם זאת, גם פיתוח תודעה של רוגע ומנוחה פנימית, המנותקת מהמציאות החיצונית ומההתקדמות בה, לא יביא לביטוי שלם את האני האמיתי של האדם.
אף על פי שלפעמים נראה כי שני צדדים אלה שבאדם – ההקשבה פנימה והחתירה להישגים בחוץ – סותרים זה את זה, הרי בעומק העניין הם משלימים זה את זה. כל אחד מהצדדים הללו לבדו אינו מבטא בשלמות את האני האמיתי של האדם, ורק בהצטרפותם זה לזה הוא יכול לבוא לידי ביטוי.
עומק השלמות האמיתית של האדם מתגלה כאשר הוא מצליח לבטא את השלמות הפנימית והרוחנית הקיימת בו – בתוך המציאות הגשמית והחסרה. השילוב של שני הממדים הללו – הפנים והחוץ – הוא המאפשר לאדם לגעת במהותו העמוקה ביותר ולחשוף את האני האמיתי ואת השליחות המיוחדת שלו בעולם.
כשאדם נכשל ואינו מצליח לממש את יעדיו, נחסם ונתקע בהתמודדותו עם האתגרים שבחוץ, הכישלון עשוי להעיד על אחת מן השתיים: אפשרות אחת היא שהיעדים אינם מוגדרים אצלו בצורה נכונה ומדויקת, ואפשרות אחרת היא שהוא אינו פועל ממקום פנימי נכון. הקשיים החיצוניים בעצם משדרים לו: אתה מוכרח לחשוף מקום עמוק יותר בתוכך, ואת זאת תעשה בעזרת הכוחות וכלי ההתמודדות הטמונים בך.
בריחה של האדם אל מקום של התכנסות פנימית מלאת עונג ורגיעה לכאורה, שבה אינו נדרש להתייצב מול אתגרים וכישלונות, יכולה ליצור, באופן זמני, תחושה נעימה של שלווה וניתוק. דא עקא שתחושה זו מעידה על מגבלה ועל חוסר שלמות פנימית דווקא, שהרי בהתכנסותו הוא נמנע מלהתמודד עם אתגרי חייו.
אומנם הצבת יעדים והגשמתם הן צורך בסיסי וחיוני של האדם במסע חייו, ועם זאת אין פירוש הדבר שהמהלך פנימי שהוא נדרש לעשות, פשוט וקל בהכרח. הצבת יעד מחייבת 'עזיבה' של המקום שהוא נמצא בו ו'הליכה' אל מקום חדש, וכבר אמרו חכמינו שיציאה לדרך אינה דבר פשוט, שכן "כל הדרכים בחזקת סכנה".
אנשים יכולים לעבור את מסע חייהם מבלי להיות מודעים לעובדה שהם נמצאים במסע הדורש התקדמות והליכה, ועם זאת, קיום המודעות הזאת איננו מבטיח שהאדם אכן יחוש שיש בו האומץ או הרצון לצאת למסע ולהתקדם. יש שהוא מעדיף להישאר תקוע במקומו, כיוון שכל שינוי מערער את יציבותו, ובמיוחד אם חווה בעבר את טעם הכישלון, כשהחליט החלטות אך לא הצליח לעמוד בהן.
לפעמים אדם מוכן ורוצה לצאת למסע שיביא אותו להגשמת יעדיו אבל אינו יודע כיצד לעשות זאת נכון. הוא עלול ללכת סחור-סחור בלי להתקדם התקדמות של ממש, ולעיתים אף לסגת אחורה.
מצב בעייתי נוסף עלול להיווצר במקרים שבהם האדם מציב לעצמו יעדים שאינם מתאימים לו. השגתם עשויה להיות משימה בלתי אפשרית, וממילא, אי הגשמתם עלולה להפיל אותו לייאוש. בחסידות קיים המושג 'נשמות תועות': אנשים שלמרות רצונם לממש את ייעודם ולבצע את תפקידם בעולם, טועים בבחירת היעד ואינם ממלאים את תפקידם.
.
היעד צריך להיות שלך, וממילא מותאם אליך ואל כוחותיך, וכלשון הרבי:
העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו. מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפיית לחם – ומובן דוגמת כל זה בעבודה (הנפשית) – הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאוד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא.
כי כל אחד ואחד, צריך לפעול בעולם לפי הכוחות שניתנו לו, ולפי מה שהוא צריך לעשות בעולם. ופעולתו ופעילותו בעולם, היא זו שמביאה אותו בסופו של דבר לתוך עצמו באמת.
