קיבלתי את השאלה בנוגע למנוחה גם באמצע חיי היום יום. זו אכן שאלה שאי אפשר לבטלה. החיים דורשים הרבה ויש כאלה שנמצאים במצבים לא פשוטים ויש צורך אמיתי לברר נושא מהותי זה.
ראשית צריך וחשוב לציין שהעולם מצד עצמו כפי שזה מופיע במקורות הוא נברא באופן של שינוי ותנועה שמורים על היפך וחוסר המנוחה. ישנם השינויים של הזמן -שהימים מתחלפים מיום ראשון ליום שני ומיום שני ליום שלישי וכו'. ההגדרה של הזמן היא עבר הווה ועתיד, או באופן כללי יותר – קדימה (במלרע) ואיחור. כל הנבראים בעולם כפופים תחת המגבלות ושינויי הזמן ולכן הם משתנים כל הזמן. מעין ודוגמא לרעיון הזה נמצא בספרו של רבנו הבחיי שם הוא כותב שהאדם מאבד במהלך חייו לחות הן מבפנים מצד חום הגוף הטבעי והן מצד האויר המקיף אותו ומייבשו, המזון שהאדם אוכל אמור לפצות על חסרון הלחות אך זה לא מפצה את האיבוד העקבי של הלחות עד שבערוב ימיו של האדם חסרון הלחות המצטבר גורם לזקנה ולחולשה. זאת אומרת שהאדם כפוף לשינויים של הזמן ודבר זה משפיע עליו לא לטובה לפי דברי הבחיי.
שינוי נוסף שקיים הוא ההתחלקות של מקום שזה גם קשור להיפך המנוחה מכיוון שכל מקום יש לו את המנהגים והנימוסים שלו ושינוי מקום למקום אחר גורם לטלטול וחוסר מנוחה. ניתן להוסיף את דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף כו עמוד א: "טלטולי גברא (שינוי מקום וטלטול של גברים) קשין מדאיתתא (יותר קשים מאשר לאשה)".
נמצאנו למדים שישנם שינויי הזמן ושינויי המקום שמשפיעים תמידית על האדם באופן של חוסר מנוחה.
יום השבת שהזכרת בשאלתך הוא ההיפך מהנזכר לעיל בנוגע לשינויים. בספר בראשית פרק ב פסוק ב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה", מפרש רש"י: מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. מכיוון שהבריאה של ששת ימי בראשית נסתיימה כמו שכתוב: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, א-ב) ונרגש בכל העולם איך שהכל נברא מה' אחד. ביום שבת הראשונה העולם הרגיש את הכוונה בבריאת העולם. העולם הרגיש שיש משהו שהוא נעלה משינויי הזמן והמקום ולכן הגיעה מנוחה לעולם.
הקשר בין שבת למנוחה הוא כמוסבר במאמרי החסידות שבשבת זהו זמן של עלייה שלמעלה מבחינת הזמן שלכן הזמן כאילו 'מתאפס' – דבר שמתבטא בכך שלמחרת יום השבת מתחילים בספירת הימים שוב מיום ראשון (ולא סופרים – יום השמיני, יום התשיעי וכו'). הקשר של שבת למנוחה מתבטא גם במקום. כידוע ההלכה שאסור לצאת מחוץ לתחום שבת ביום השבת. ולמרות שמהבית מותר לצאת כל עוד אני בתוך התחום אז לכאורה כן יש כאן יציאה ותנועה ממקום למקום, הרי מכל מקום זה נחשב המקום שלי, כמו שכתוב: "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט) שגם היציאה מהבית כל עוד היא בתוך התחום של האדם הרי היא נחשבת מקומו של האדם.
בנוסף ליום השבת שמסמל מנוחה הרי גם מתן תורה נותן ופועל מנוחה כידוע שזוהי התכלית של בריאת העולם ככתוב 'בראשית' , שהעולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה ששניהם נקראים ראשית (ראה פירוש רש" תחילת פרשת בראשית). כאשר התורה ניתנה – העולם הרגיש שהנה כאן יש את התכלית של הכל – שבשביל התורה העולם נברא. כשהעולם נברא הוא היה במצב של אי שקט ושלווה עד שניתנה התורה. דבר זה רמוז בפסוק: "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי" (בראשית א,לא) ורש"י מבאר על פסוק זה ש'כולם תלוים ועומדים עד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הוא ששי בסיון', זאת אומרת שהעולם היה בחוסר מנוחה עד שניתנה התורה כי כאמור התורה היא המצפן והתכלית והכוונה של העולם .
אז נסכם בינתיים מה שנכתב עד כה.
העולם נתון לשינויים של זמן ומקום דבר שגורם לכל העולם לחוש חוסר המנוחה.
השבת והתורה הם אלו שנותנים את הטון של המנוחה בעולם. השבת מסמלת עצירה של זמן שלכן מתחילים למנות את הימים בשבוע הבא מההתחלה (יום ראשון), וגם אסור לצאת מהמקום של האדם דבר שמראה על חוסר תנודה זאת אומרת מנוחה. וגם התורה מסמלת רוגע מכיוון שהתורה היא זו שנותנת לאדם את המצפן של בשביל מה אני נמצא כאן בכלל ומה אני עושה בעולם.
אוקי, אז ביום השבת נהיה רגועים וכשנלמד תורה נשכח מהשטויות של העולם הזה.
אבל השאלה היתה איך אפשר לנקז את התובנות הללו מחוץ ליום השבת ומחוץ לבית המדרש.
והתשובה היא שכאשר בן אדם אינו יודע מה המטרה שלו בחיים הוא לעולם לא יוכל להיות במנוחה אמיתית כי העולם מכריח שיווצר אי שקט תמידי בגלל כל מה שקורה מסביב לאדם כמצויין בשאלה. אבל, כאשר יודעים מה התפקיד שלי בעולם ומה אני עושה כאן בכלל זה עצמו מביא מנוחה לאדם ולשלימות הנפשית של האדם. כמו שאפשר לראות בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר הוא ברוגע ומנוחת הנפש. ובמילא גם כל מה שהאדם יעשה יתבצע ביתר שלימות בגלל המנוחה בה אני נמצא. זה באופן כללי.
הנקודה שעליה צריך לשים את הדגש זה על כך שהאדם נברא לשמש את קונו. וזה דבר אחד. כשיש לאדם ריבוי פרטים מול העיניים אזי בהחלט ניתן להתבלבל. אך כאשר כל הפרטים השונים וכל השינויים אינם אלא חלק מדבר אחד ויחיד שה לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא אזי יורדות כל הטרדות כי אני עומד מול דבר אחד. במילא אין שינויים אלא רק דבר אחד. כל מה שאני עושה זה חלק מעבודת ה' שלי.
הדרך להגיע לזה זה על ידי הביטול של האדם כלפי הקדוש ברוך הוא. כאשר אין לאדם מציאות בפני עצמו אז כל כולו הוא עבד לה'. אני לא רוצה לזכות למדרגות נעלות עבור עצמי אלא אני רוצה למלא את הרצון של ה'. את זה צריך להחדיר למוח על ידי לימוד התורה חת"ת רמב"ם שיעורי תורה אישיים לימוד פרקי אבות להוסיף ולפרסם חידושי תורה וכך להכניס לראש שאני – לא – נבראתי אלא לשמש את קוני.
התודעה הזאת של האחדות בכל הפרטים קשורה גם לכך שהתורה ניתנה במדבר שהוא מסמל את העולם מכיון שהמדבר אינו מקום ישוב אדם ותפקיד האדם להמשיך ולהכניס את המנוחה וההתיישבות גם לתוך המדבר.
במילים פשוטות, להוסיף בתודעת הביטול העצמי ביחס לה', פחות להתרכז במה אני רוצה ויתר לנסות לראות מה רוצים ממני. זו הדרך לכך שכם באמצע היום יום העמוס נוכל לחוש רוגע ושלווה מכיוון שיש מולנו רק דבר אחד – ה'.
בהצלחה.
