אחד הכלים המרכזיים להכלה הוא הדיבור. כאשר האדם מדבר על מה שאירע ומשתף בו אחרים השיתוף עוזר לו להכיל את המאורע.
התגובה האוטומטית של האדם שחווה חוויה קשה מנוגדת להבנה הזאת. לרוב הוא לא מעוניין לדבר על האירוע. נפשו מכווצת והוא מרגיש שהדיבור קשה עליו. ואולם ההי
מנעות משיתוף ומדיבור איננה מאפשרת – דווקא היא – מגבירה את הסיכון שהחוויה תהיה טראומטית. הדיבור הוא כלי שמסייע להכלה של רגשות וחוויות. כשמשוחחים על מה שהיה עם מישהו והוא מקשיב ומביע אמפתיה – הנפש מצליחה להכיל את מה שהיה. הכלה זו הכרחית כדי שלא תתפתח טראומה.
וכמובא בספר היום יום (לתאריך כ"ה סיון): "דאגה בלב איש ישחנה ואמרז"ל שני פירושים: יסיחנה מדעתו ישיחנה לאחרים. ופירש הצמח צדק: לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים אתו עמו שמרגישים את ענינו".
דרך הדיבור והשיחה על ה'דאגה' נבנים כלים להכיל את הרגש ומתוך כך להשתחרר מהשפעתו הבעייתית. רגש שלא מדברים עליו – 'נתקע' באדם. כאשר מדברים עליו – הוא משתחרר.
דיבור של תיקון
בדיבור על המאורע יש לשים לב לשני הדגשים:
א. האדם יחזור במחשבתו לאותה סיטואציה וידבר עליה לפרטי פרטים: יספר כל מה שהיה יתאר את החוויה האישית הרגשות והתחושות. חשוב שהוא ינסה להיזכר בפרטים רבים ככל האפשר ויבטא אותם בפיו בדיבור.
ב. כשהאדם ישוחח על מה שאירע ויתאר הכול בפרטי פרטים אט־אט הוא ירגיש שהוא מצליח להפעיל חשיבה הגיונית ולהבין את האירוע.
השתיקה מעצימה את הרגש ואילו הדיבור הזה מטרתו לסייע לאדם להכילו. כדי שהתהליך יצלח יש לשים לב לסגנון הדיבור: על האדם לתאר את הדברים כאילו לא היה מעורב באירוע עצמו כאילו הוא צופה בו מהצד. הוא יתאר מה ראה ומה שהרגיש אבל יעשה זאת כדרך ש'עיתונאי' מתאר אירוע טראומטי: הוא רואה הכול ובכל זאת הוא "מבחוץ". העיתונאי מצליח להכיל את האירוע החיצוני לו ואיננו מפתח טראומה וגם מי שחווה את האירוע אם יאמץ את סגנון הדיווח של העיתונאי – בעת שיספר מה קרה לו – יצליח להכיל את החוויה ולהימנע מצריבתה כחוויה טראומטית. אין הכוונה לומר שאותו אדם יתנתק מהרגשות ומהתחושות שלו. ברור לנו שהוא חווה חוויה קשה ובעקבותיה ייתכן גם שהגיע למסקנות ולתובנות לא פשוטות ועם זאת – בזמן שהוא מדבר על הכול נבקש ממנו לספר ולתאר את הדברים כאילו היה צופה מן הצד.
חשוב לדעת שככל שהאדם ירבה לדבר על האירוע – הדיבור ינסוך בו כוחות שיעזרו לו להכיל את החוויה על כל צדדיה וגם לברר כל הטעון בירור. לפעמים האדם מסרב לדבר על מה שהיה. הסיבה לסירוב היא פחד – שמא הדיבור 'יחזיר' אותו לחוויה הקשה ויעורר בו שוב את הכאב הכרוך בה. לכאורה יש במחשבה זו היגיון. ההימנעות מדיבור מונעת כאב אבל מתברר שהיגיון לחוד ומציאות לחוד: ההימנעות מחריפה את הבעיה – הניסיון התמידי לברוח מהמחשבות האלה גורם למחשבות ולתחושות לרדוף אחריו ללא הרף ו'להיתקע' בתוכו.
לשיתוף דרוש אומץ. וכאשר הוא ימצא בתוכו את האומץ הדרוש ישוחח וישתף יספר על הכול בפרטי פרטים הנפש תצליח להכיל את החוויה ואט־אט להתאושש.
מלכות – פה
מדוע כוחות השכל והרגש לא הצליחו להכיל את המאורע והחוויה ואילו הדיבור מצליח להכיל אותם? במה טמון כוחו?
בתורת החסידות מוסבר בהרחבה על יסוד דברי התיקוני זוהר (בחלק הנקרא "פתח אליהו") שה"מלכות – פה": ספירת המלכות האלוקית מקומה בגוף האדם – בפה (כידוע ניתן לראות את התחלקות הספירות בהקבלה לגוף ונפש האדם על פי הכלל "מבשרי – אחזה אלוקה"). ספירת המלכות שעניינה לפעול בעולם (כמלך המנהיג את הממלכה) פועלת בעיקר על ידי הדיבור ("דבר מלך – שלטון").
אחד המאפיינים של ספירת המלכות ביחס לספירות האלוקיות שמעליה שבהן מודגש בעיקר האור האלוקי ואילו במלכות מורגשים בעיקר הכלים היינו הכוח המוגבל המכיל ולכן הנהגת המציאות היא ממנה.
מאפיינים אלו הם הסיבה שהרחבת כלי ההכלה אצל האדם נעשית בעיקר על ידי הדיבור – הכלי העיקרי של המלכות.
גם בעולם הלימוד אפשר לראות את התהליך הזה: אדם שלמד חשב והתבונן בעניין מסוים ויצטרך להסביר את מה שלמד והשיג לזולתו – בעודו מסביר ומפרט את הרעיון יתחוור לו שכעת הוא עצמו מבין את הרעיון טוב יותר משהבין אותו קודם. הבנה זו עומדת בבסיס שיטת הלימוד המקובלת בעולם היהודי – הלימוד בחברותא: שניים יושבים ביחד ולומדים. אומנם לפעמים בלימוד עצמאי מצליחים להגיע להספקים גדולים יותר להעמיק ולהתבונן בשקט יותר מאשר מצליחים כשלומדים יחד אבל בלימוד בצוותא טמונה מעלה גדולה בזכות העובדה שהוא נעשה לא רק במחשבה אלא בדיבור בפה: האדם מבטא בפיו את מה שלמד ודן בו עם חבר. הדיבור תורם להצלחת הכלת הרעיונות הבנתם לעומקם ולהפנמתם. ובלשון של החסידות: הכלים לא רק מכילים את האורות אלא גם 'ממשיכים' אותם. דרך הדיבור הרעיונות השכליים הנובעים עמוקים ומדויקים יותר.
ועל דרך זה בעיבוד החוויות הרגשיות והכלתן: אחד הכלים העיקריים להכיל מידע ולעבדו בתוכנו הוא הדיבור. ההכלה בעזרת הכלים תאפשר לחוויה ש'תקועה' באדם באופן תוהי לעבור בירור קוגניטיבי ובהמשך נסביר כיצד הדבר נעשה הלכה למעשה.
[ועל דרך זה לצד ההפוך: אדם שחווה חוויה עוצמתית חיובית לפעמים מוטב שימעט בדיבור עליה לא ירבה בפירוט ואפילו ישתוק כי הדיבור המפורט יגרום לחוויה להיות 'מוכלת' בתוכו ואז הוא יושפע ממנה פחות. ככל שימעט בדיבור השפעת העוצמה הפנימית שיצרה החוויה החיובית – תישמר לאורך זמן.]
כדאי לציין שההבעה במילים שעוזרת לרעיונות להיות מוכלים אינה רק הבעה בדיבור. גם הבעה בכתב. העלאת פרטי המאורע והחוויות הנלוות אליו על הכתב עוזרת לעבד את הרעיונות ולהפנימם.
