מלאכה של פרנסה בראש חודש

ראה בספר "בשבילי הפרשה" (עמוד קמב) – פסקי תשובות מהגרי"ש אלישיב: תופרת המבצעת עבודות בקבלנות בביתה תמנע אף היא מתפירה בע"ה ואם עובדת היא במפעל הרי אם ההמנעות תגרום לפיטוריה תוכל לעבוד בר"ח אך אם ביכולתה להמנע לא תעבוד בר"ח אף שתפסיד שכרה של אותו היום.

ובטור אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תיז הלכות ראש חודש: גרסינן בפרק אין נערכין ר"ח אינו אסור בעשיית מלאכה ואיתא נמי בפרק קמא דמ"ק ר"ח יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה והא דאיתא במגילה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד אלמא שאסור בעשיית מלאכה דקאמר מפני שאין בו ביטול מלאכה אם ישהו בב"ה תקנו להוסיף אחד ולקרות ד' בתורה ההיא לנשים קאמר מפני שהנשים בטלות בו ממלאכה וה"נ איתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא ואיתא בפרק מ"ד מפרקי דר' אליעזר לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן שיהו משמרות ר"ח יותר מהאנשים ושמעתי מאחי הר"י טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) לושי ועשי עוגות ופסח היה שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק סוכות כנגד יעקב דכתיב (בראשית לד) ולמקנהו עשה סוכות וי"ב ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד י"ב שבטים וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא.

ובדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תיז אות א: ובאור זרוע (ח"ב סי' תנד) כתב עוד טעם אחר וז"ל לפי שבכל חדש וחדש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת (כך) בכל חדש (והם) [והכל] מתאוים לראותה כך האשה [כשהיא] מתחדשת בכל חדש (ל)בעלה (ו)מתאוה לה וחביבה עליו כאלו היתה חדשה ולכך הוי ראש חדש יום טוב של נשים עכ"ל:

ובפרישה אורח חיים סימן תיז אות א: ושמעתי מאחי ה"ר יהודה טעם לדבר וכו'. ז"ל מורי ורבי (מהרש"ל בביאורו לטור) ואני אומר על שם שלעתיד הנשים הזקנות הצדיקות יחזרו לנעורותיהן כיוכבד על שם (תהלים קג ה) תתחדש כנשר נעורייכי ועל זה ניתנו להם ר"ח זכר לדבר וק"ל. ועיין בביאוריו לסמ"ג ריש (הלכה) [הלכות] ר"ח:

ובשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תיז א: אבל נשים אסורות במלאכה כו'. נ"ב: ולמה נהגו רוב הנשים לעשות מלאכה ואין מוחה בידם. והעיקר כמ"ש הב"ח דאיסורא ליכא, אלא שאינו יכול לכוף לאשתו לעשות מלאכה אפילו קלה, ולמשרתיו ולעבדים העברים לעשות מלאכה כבדה.

ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תיז סעיף א: ר"ח מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. הגה: ואם המנהג לעשות מקצת מלאכות ולא לעשות קצתן, אזלינן בתר המנהג (ב"י).

ובביאור הלכה סימן תיז סעיף א ד"ה * והנשים שנוהגות: צ"ע בכוונת המחבר אם לדעתו עכ"פ מצד מנהג מחויבות כל הנשים לנהוג כן מצד שהוא מנהג קדום שאמותיהם החזיקו בו כבר וכשאר דברים המותרים שבנות ישראל קבלו עליהם מזמנים קדמונים שבודאי כל הדורות מחויבים לנהוג כן או כוונתו רק לומר דאשה שנוהגת כן הוא מנהג טוב [וגם אין רשאה לחזור ממנהג זה וכמו כל מנהג של מצוה שאין להתירו וכדמוכח בב"י בשם שב"ל] אבל לכתחלה אין כל אשה מחויבת לנהוג כן אף מצד המנהג ומדברי ר' ירוחם (ומובא בב"י) שכתב דלאותן שנהגו וכו' וכן ממה שמסיים שם וז"ל והיה להן לאסור כל מלאכה וכו' או להתיר וכו' עיין שם משמע דאף מצד המנהג אינה מחויבת כל אשה לנהוג כן רק למי שכבר נהגה במנהג זה אבל לא שהוא מנהג לכל ישראל שכל אשה ואשה בכל דור ודור מחויבת לנהוג כן מצד אל תטוש תורת אמך וכן משמע לכאורה ממ"א סק"ג בשם ב"י ושארי פוסקים דבנשי דידן הדבר תלוי עיין שם אלא דבאמת אף אם נימא שדעת ר' ירוחם להקל בזה מ"מ אין להקל כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים עיין בשב"ל שכתב שהרי קבעוהו לחוק מימות משה רבינו וכן דעת הרוקח והאו"ז שכתבו בסתם נשים אסורות במלאכה וכן משמע באשכול וכן דעת אבודרהם וכן משמע בס' המנהיג וכן מוכח דעת רש"י ותוס' במגילה ובשארי מקומות ושלא כמשמעות ר' ירוחם שהיה המנהג חדש בעיניו ושנהגו שלא ע"פ ש"ס שלנו רק ע"פ הירושלמי עיין שם וגם ממג"א ס"ק ג' אין סתירה דאף לדברינו שכל אשה צריכה לקבל עליה מנהג זה היינו דאינו דאינה רשאה עכ"פ לעשות יום זה כחול ממש לעסוק בכל המלאכות דלענין זה מצוות ועומדות מימים קדמונים אבל לענין שלא תעסוק בשום מלאכה תלוי הדבר במנהגה ואם משעה שגדלה נהגה לעשות מקצת מלאכות אין לאסור עליה שעל זה אינה מצווה כלל שבזה לא היה מעולם מנהג שוה לכל ישראל וגם בימים קדמונים יש שנהגו לעשות קצת מלאכות ויש שקדשו עצמם ולא עשו בשום מלאכה אלא דאם היא בעצמה נהגה מתחלה שלא לעשות שום מלאכה או בסתם הוי כקיבלה עליה לפרוש מכל מלאכה ועל אופן זה אמורים דברי מג"א ואין סתירה כלל מדבריו שגם הוא מודה שעכ"פ כל בת ישראל מחויבת לנהוג לפרוש עכ"פ ממקצת מלאכות ושיהא הבדל בין יום זה לשאר ימות החול:

ובמגן אברהם סימן תיז ס"ק ב: ונשים שנהגו. לפי שלא פרקו נזמיהם לעגל ניתן להם ר"ח לי"ט (טור):

ובפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תיז ס"ק ב: ונשים. עיין מג"א. עיין בית יוסף, יש לומר מעיקרא ניתן רק לאנשים ולא לנשים כו'. והיינו י"ל דהוה רק מצות עשה שהזמן גרמא בלא לא תעשה אף על גב דהוה קום ועשה אין נוהג בנשים, עיין תוס' קדושין (ל"ג) [ל"ד] ע"א (במעקה) [מעקה], יע"ש. ועיין תוס' פסחים ריש פרק מקום שנהגו קרבן הוה יום טוב מכל מקום קרבן ציבור לא, ובמ"א הארכנו בזה:

ובמחצית השקל אורח חיים סימן תיז ס"ק ב: ונשים כו'. לפי כו' ניתן להם כו'. עיין בט"ז ס"ק א' מ"ש וע' בב"ח. ואולי י"ל קושייתם דאפשר לא ניתן ר"ח לישראל כ"א במצות עשה והוי מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות וא"כ לא היה לנשים חלק בי"ט של ר"ח ולאחר מעשה העגל ניטל מאנשים וניתן לנשים בשכרן:

ובעולת שבת סימן תיז א: מה שכתב והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה וכו'. הב"י כתב בשם רש"י ז"ל דכתב בפרק הקורא את המגילה [מגילה כב ע"ב ד"ה ראשי] דנשים אסורות במלאכה בראש חודש, ומביא ראיה מתרגום יונתן [שמואל א כ, יט] דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה וכו'. וכן כתבו שם התוס' [ד"ה ושאין]. והנה מדבריו משמע דלאו במנהגא תליא מלתא אלא איסור גמור חל עליהם שלא לעשות מלאכה בראש חודש, אך מהירושלמי משמע דבמנהגא תליא מלתא, דגרסינן בירושלמי פרק קמא דתענית [ה"ו] הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא. ונראה דנכון הוא לנשים לנהוג בעצמם שלא לעשות שום מלאכה בראש חודש, אפילו אינן עושים להשתכר אפילו אינה מלאכה כבידה אפילו לטוות פשתן וכיוצא בו ממלאכות הקלות, וכן כתב רבינו ירוחם [נתיב יא ח"א סד ע"א]. ומה שכתב אזלינן בתר המנהג וכו'. וכתב הב"ח [ס"א] דאין בעלה יכול לכופה לעשות מלאכה בראש חודש, ומשמע אפילו במקום שנהגו לעשות. עוד פסק הב"ח שאין לבעל הבית לכוף לעבדיו העברים לעשות מלאכה כבידה בראש חודש, אבל אם הם בעצמן רוצים לעשות אין מוחין בידיהם. וכן נראה מדברי המרדכי [סי' תתו] דמלאכות כבדות כגון לחרוש ולזרוע גם לאנשים אין לעשות בראש חודש, ונכון ליזהר כדבריו. והטעם שלא לעשות מלאכה בראש חודש הוא לנשים יותר מלאנשים מבואר בפרקי ר' אליעזר פרק (מ"ד) [מ"ה] וזה לשונו, לפי שלא רצו הנשים ליתן נזמיהם לבעליהן במעשה עגל, לכך נתן הקדוש ברוך הוא שכרן שיהיו משמרות ראש חודש יותר מן האנשים עכ"ל. ופירש הטור בשם אחיו מהר"ר יודא ז"ל טעם לדבר וזה לשונו, לפי שכל המועדים נתקנו כנגד האבות, פסח כנגד אברהם דכתיב [בראשית יח, ו] לושי ועשי עוגות, ופסח היה. שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב דכתיב [שם לג, יז] ולמקנהו עשה סוכות. וי"ב ראשי חדשים שגם הם נקראים מועדים כנגד י"ב שבטים, וכשחטאו בעגל נטלו מהם ונתנו לנשותיהן לזכר שלא היו הנשים באותו חטא עכ"ל: