לעניין ההקלטה במכשיר ההקלטה, יש לחלק בין המקרים, ובאין האופנים שהדבר נעשה. כי אין הדברים כ"כ פשוטים כלל וכלל.
אם ניכר במכשיר ההקלטה שפועל ומקליט בשבת ע"י הדלקת נורה או השמעת קול מידי פעם, אזי אסור הדבר. יתירה מזו אם יתפרסם לאחמ"כ ההקלטה ויוודע שהוקלטה בשבת ושייך הדבר לישראל, ג"כ אסור הדבר.
אמנם במקום שלא ניכר הדבר כלל וכלל שהמכשיר פועל בשבת, ואף לא יוודע הדבר שהקלטה זו שייכת ונעשית ע"י יהודי מותר. (ובמקום הפסד מרובה מותר גם אם משמיע קול, ובדיעבד מותר גם בהפסד שאינו מרובה).
והמקור והטעם שהביאו להלכה זו, הוא ממה שכתב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, בשולחן ערוך שלו, חלק אורח חיים (סימן רנב סעיף טו): מותר ליתן חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשכה והם נטחנות כל השבת כולה ואף על פי שהרחיים הן של ישראל ואין חוששין להשמעת קול הרחיים בשבת שלא יאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת, לפי שהכל יודעים שהרחיים טוחנות מעצמן, ולא יבאו לחשדו שבשבת נתן החטים לרחיים.
ויש חולקים על זה ואוסרין ברחיים ובכל מקום שיש השמעת קול כשהמלאכה נעשית מאליה בשבת, מפני שהוא זלזול שבת שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה.. [וא"כ הוא הדין אם יודע לאחר השבת שמוצר פלוני נעשה בשבת (אם ניכר עליו וכיוצ"ב) – שאסור, שמא יחשדו בו שעשה המלאכה בשבת].
[ולהמחשת חומרת האיסור (במקרים שלעיל נאסרו), מספרים, שבאחת השנים ניגש אל הרבי אברך אחד, שסיפר שהוא ועוד יהודי נוסף פועלים להפצת שיחות הרבי בכל העולם, כל שבוע, על ידי כך שהם מקליטים את תוכנה של השיחה בקצרה, וניתן להתקשר למספר מסויים ובו ניתן לשמוע את סיכום השיחה.
ושסיפר זאת לרבי, מיד שאל הרבי והתעניין בכל פרטי הדבר, בתוך רצון לוודאות שלא נעשה בזה שום חילול שבת, ושום הקלטה לא מוקלטת בשבת, והכל הוא מותר לגמרי.
ושרואים את הנעשה בסרט וידאו, ניתן לזהות את ה"בהלה" כביכול שניכרת על פניו של הרבי, מעצם המחשבה שאולי יש בזה איזה חילול שבת.
ומכך ניתן ללמוד, עד כמה צריכים להיזהר בכל העניינים של שבת, ולא לנסות בשום פנים ואופן לעשות איזה שהם קונצים בכל הדברים הללו.
כמובן שישנם מקרים שבהם הדבר מותר, וכפי שהתבאר לעיל, באיזה אופן בדיוק ובאיזו צורה, אך צריכים לשם לב שלא מקלים ראש בכל העניין].
ולענין הלכה במקום שאין שם מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה, אלא אם כן יש שם הפסד שאז יש לסמוך על סברא הראשונה.
ובקונטרס אחרון (ס"ק יג) כתב: מלשון רמ"א שכתב כמו שנתבאר בסי' רמ"ד משמע שצריך הפסד מרובה כי התם.. ולדעת המג"א .. י"ל דלא בעינן הפסד מרובה, וצ"ע. [ונראה שלכתחילה יש להחמיר עד שיהיה הפסד מרובה, ובדיעבד או בעת הצורך גם באינו מרובה].
ולעניין ההלכה בדלת שיצאה ממקומה, הנה אין להחזיר דלת שיצאה ממקומה בשבת – אף אם היא מובנת על גבי מסילה.
ומקורה וטעמה של ההלכה, הוא ממה שכתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן שיג סעיף יז): דלת של בית.. אסור בין ליטול בין להחזיר, שכל דבר המחובר בקרקע יש בו בנין וסתירה.
ובילקוט יוסף (שבת ב' סימן שח-שיג הערה א') כתב: דלת הזזה שיצאה מהמסילה, [שהדלת נכנסת לתוך חריץ, והולכת ובאה במסילה], יש לאסור להחזירה לתוך המסילה בשבת, דדמי לבנין… ואף שאין להם ציר, מכל מקום כיון שיש להם פסי מסילה שבהם נכנסת הדלת או החלון, הרי זה כבונה בשבת.
[ומש"כ בקצות השולחן (סי' קיט אות טו): שמש"כ רבינו "המחובר בקרקע" היינו "הסובבים על צירם".
אי"ז שולל דלת הזזה וכאמור שאף היא נחשבת מוחברת לקרקע, אלא לשלול האמור בסעיפים הקודמים שם, המדברים על דלת שנשמטת לארץ כשפותחין אותה. ראה למשל שם סעיף י: ופתח העשוי לכניסה וליציאה תדיר מותר לנועלו – אפילו בדלת שאין לה היכר ציר, והיא נגררת בארץ כשפותחה או אפילו שומטין אותה לגמרי כשפותחין אותה שאינה קשורה שם כלל, לפי שכיון שעשויה להפתח תדיר אינו עושה בנעילתה מחיצה קבועה אלא עראי, ואין איסור כלל לעשות מחיצת עראי בשבת אלא ע"ד שיתבאר בסי' שט"ו].
