בנוגע לשאלה הראשונה בעניין מכסה של סיר חלבי (נקי לגמרי) שאינו בן יומו, שכיסו בו סיר בשרי – שמתבשל בו דבר מאכל בשרי, הנה הדין הוא שאם לא הסיר מיד את הכיסוי והתחמם הכיסוי עד שעלה בו הבל ולחלוחית שהיד סולדת בו, אזי המכסה צריך הגעלה, הסיר אינו צריך הגעלה, והמאכל מותר רק אם ישנו בו פי שישים מהמכסה. אך במקום שישנו צורך שבת או הפסד, ניתן להקל בדבר.
ומקורה וטעמה של הלכה זו הוא ממה שמביא אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך בשולחן ערוך שלו חלק אורח חיים (סימן תנא סעיף מא) ששם כתב:
"כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה כל השנה צריך הגעלה בכלי ראשון דכיון שהוא מזיע מחום התבשיל שבקדירה הרי נבלע בו החמץ על ידי חום כלי ראשון וכבולעו כך פולטו.
ואם לא הגעילו ושכח ושמו בפסח על הקדירה שיש בה תבשיל רותח, אם נזכר מיד והסירו מן הקדירה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי התבשיל מותר אפילו באכילה אם לא נגע בו הכיסוי, וגם הקדירה מותרת אף על פי שנגע בה הכיסוי, שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"ה.
אבל אם שהה הכיסוי מעט על הקדירה בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל צד הפנימי של הכיסוי להזיע עד שהיד סולדת בו בזיעה זו וחזר ונתייבש מחמת חום, ואין צריך לומר אם כשמסיר הכיסוי מהקדירה רואה בו קצת לחלוחית שהיד סולדת בו שהזיע מחום התבשיל שבקדירה, הרי התבשיל והקדירה אסורין (אם הכיסוי הוא בן יומו, או אפילו אינו בן יומו לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נותן טעם לפגם בפסח, או לפי מנהג קצת מקומות שמחמירים בכיסוי קדירה אפילו בשאר איסורין ואוסרין אף שאינו בן יומו כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ג עיין שם), לפי שההבל העולה מהתבשיל להכיסוי הוא מחבר את זיעת הכיסוי עם התבשיל, ונעשה כאלו נתערבה הזיעה בתבשיל, וזיעה זו יש בה טעם חמץ שהוא נפלט מן הכיסוי כשהוא מזיע"
וברמ"א בהלכות בשר בחלב (סימן צג סעיף א) כתב: יש מחמירים בכיסוי, לומר דאעפ"י שאינו בן יומו דינו כאלו היה בן יומו, (בהגהות ש"ד בשם קובץ), וכן נוהגין בקצת מקומות. וכן אני נוהג מפני המנהג, והוא חומרא בלא טעם. (ד"ע). ומכל מקום במקום שיש שום צד להתיר בלאו הכי, או שהוא לצורך שבת או הפסד, יש להתיר אם אין הכיסוי בן יומו, כמו בקדירה עצמה.
[ועיין ש"ך סק"ד וט"ז סק"ב בשם רש"ל שמיקל כל עוד אין המכסה צר למעלה באמצעיתו].
ובנוגע לשאלה אם נמצא דם על חלבון ביצה האם הביצה נאסרת, הנה מנהג בני אשכנז, שגם בנמצא דם על החלבון בלבד – אוסרים את כל הביצה.
ומקור דין זה הוא ממה שכתב בשולחן ערוך יורה דעה הלכות דם (סימן סו סעיף ב), ששם כתב המחבר (רבי יוסף קארו): דם ביצים אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח (פירוש שהתחילה להתהוות בו צורת האפרוח) חייבים עליו [מן התורה], אבל אם אינו יודע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבים עליו, אבל חכמים אסרוהו.
ובסעיף ג כתב: נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא בחלבון, אבל אם נמצא בחלמון, כל הביצה ו אסורה"
היינו שלפי שיטת המחבר, אם נמצא עליו קורט דם בחלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר, ללא בעיה. אך אם נמצא בחלמון, רק אז כל הביצה אסורה.
אך כל זה הוא לדעת המחבר, ואילו ברמ"א שם כתב: הגה, וי"א דאם נמצא על קשר החלבון וגם מבחוץ, דהיינו שנתפשט מן הקשר, דכל הביצה אסורה (הרא"ש ורשב"א ורש"י ותוס' וע"פ. וכתב רא"ש וטור ור' ירוחם שיש להחמיר כב' השיטות). ויש מחמירין עוד דכל שנמצא על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל, אסור (א"ו הארוך ריש כלל מ"ב ומהרא"י ש"ד). ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון. ובמקום דנוהגים להקל לזרוק הדם ולהתיר הביצה, במקום דמותר צריך ליטול כדי קליפה עם הדם כשזורקו (ארוך שם בשם סמ"ג).
וזהו המקור שממנו נפסק, שגם אם נמצא דם רק על החלבון, אזי נאסר.
