את ה"אמה על אמה" שעושים זכר לחורבן, יש לעשותו דוקא בכותל שמול פתח הבית – בו נכנסין ויוצאין, ולא במקום אחר.
והנה, במקורה של ההלכה ובטעמה, נביא את הדברים כפי שהם במקורות, ומכך נראה את הדברים דבר דבור על אופניו בעז"ה ית'.
גרסינן בגמרא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ס, ב) "סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה, אמר רב חסדא כנגד הפתח."
היינו, שבזמן שאדם סד את ביתו בסיד, מוכרח הוא להשאיר מקום מסוים, דבר מועט, כדי שיהא זכר לחורבן.
(וכמו שהוא המנהג בענינים נוספים, כגון במה שלא שמים על השולחן כלים נאים במשך כל השנה כדי לעשות זכר לחורבן – מלבד בליל הסדר, עד"ז משאירים כאן את המקום הפתוח, כדי לעשות זכר לחורבן).
וצריכים לשים לב לדברי ר' חסדא, שאומר שהמקום שבו צריכים להשאיר את ה"אמה על אמה" זה דווקא כנגד הפתח, וכפי שיתבאר לקמן.
ובפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם (סימן תקס) כתב: "והנה נגד הפתח י"ל מול ונוכח, [עיין מאיר נתיב]. ועיין בלבוש שיראה בכניסה ויציאה, לכאורה משמע כך".
היינו, שמבין את הכוונה ב"נגד הפתח" מול הפתח, באופן כזה שהאדם נכנס לבית ויוצא, הוא רואה את אותו המקום
(ואולי יש לומר ע"ד הצחות, שעד"ז שאת המזוזה שמים בפתח הבית כדי שיזכור את יחוד ה' בכניסתו ויציאתו, הנה עד"ז הוא גם בנוגע לזכר לחורבן, שצריכים לשים אותו במקום כזה שיתפוס אצל האדם חשיבות וגדולה, שיזכור דבר זה בכניסתו וביציאתו, כי עניין הזכר לחורבן אינו רק לצער את האדם, אלא להביא אותו לפעול בפועל בעולם כדי להביא את הגאולה, ולכן שמים את זה במקום כה מרכזי)
[אולם בהמשך דבריו כתב: "אמנם ראיתי קצת עושין אמה אצל וסמוך לפתח, ובתורה בראשית (כ"א פסוק ט"ז) ותשב מנגד פרש"י ז"ל רחוק, (עיין במכלול להר"ש מלכו ז"ל: 'נגד' בתוספת מ"ם הוא רחוק, יע"ש). ובתרגום יונתן 'לסטר חד' ועל מנגד השני 'לקבל'. לכאורה נגד ב' פירושים, יע"ש, וצ"ע".
אך בנוסף לכך שהשאיר דבריו בצ"ע, עיין בשו"ת יד חנוך סימן יח שדחה אופן זה מכמה מקומות ברורים].
ויש להוסיף בכל סוגיא זו דזכר לחורבן, את מה שמביא הרבי בכמה וכמה מקומות, שהזכר לחורבן הוא נועד כדי לגרום לאגדם לבנות את המקדש בפועל ממש, ושלא ישאיר את זה בשכלו רק במקום של זכר.
וכפי שכותב הרבי באחת האיגרות:
"ויהי רצון שיבשר טוב, בטוב אמיתי – שהוא כדברי רז"ל טוב לשמים טוב לבריות וטוב העושה פירות, בכל הענינים אודותם כותב.
והרי נמצאים בימי זכרון לחורבן, שתכלית הזכרון לדעת סיבת החורבן (ומפני חטאינו) ומיעוט החורבן הרי זה ע"י בנין, אלא שכמבואר בדא"ח לע"ע מוסיפים אורות באצילות ובנין באצילות, ובעגלא דידן בביאת משיח צדקנו יתגלה גם בעולמנו זה התחתון. ומבואר בדא"ח* הדוגמא – איך שכמה כחות נמצאים במקום אחד – שעד"ז כל העולמות, מתחיל מן עולם האצילות ועד העשי'. וק"ל.
בברכה לבשו"ט"
"בראותי הרגש לבו ואהבתו לכפר חב"ד, בתוככי אהבת ישראל בכלל, הרי ההתחזקות בזה היא דבר בעתו בפרט בימים אלו שבין המצרים דחורבן בית שני שקרה מפני שנאת חינם, כהודעת חכמינו ז"ל. ופשוט שזה שנצטוינו לעשות זכר לחורבן, בימים אלו ביחוד, הכוונה היא בשביל התיקון, שהרי החורבן הוא כנוסח התפלה ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ואי אפשר לביטול המסובב כי אם על ידי ביטול הסיבה, וכל גרעון וחלישות בסיבה מביאה גרעון וחלישות בהמסובב, אפילו הוא – כמבואר בתורת החסידות – לעת עתה רק בעולמות העליונים. וכיון שעיקר החטא הי' שנאת חינם, הרי תיקונו באהבת חינם."
ומכל זה רואים, שהכוונה בעשיית הזכר, היא כדי לגרום לאדם לעשות מעשים בפועל ממש שיביאו את הגאולה כאן למטה.
ואולי יש לומר, כנ"ל, שמה ששמים את הזכר לחורבן במקום כה מרכזי, הוא כדי לגרום לאדם לחשוב על זה כל הזמן, ולראות מה הוא עושה בפועל ממש כדי להביא את הגאולה.
וכמו שאמר הרבי בשיחת י"ב תמוז תשד"מ, שיהודי שלא נבנה בית המקדש בימיו, הרי זה כאילו נחרב בימיו, ויהודי שרואה את בית המקדש נחרב, הוא צריך להפוך עולמות כדי להביא את המקדש כאן למטה מעשרה טפחים.
