ההסבר לכך בקצרה: מידת האהבה שמתעוררת באדם, נוצרת מחוויה עצמית של תענוג הקיים בו. האהבה מתעוררת כאשר האדם רואה וחש את המעלות הקיימות אצל הזולת; הן מעוררות בו תחושת עונג, והיא פורצת ממנו ובאה לידי ביטוי ביחס לבבי, חם ואוהב.
נקודת המוצא של האהבה היא ההרגשה העצמית של האדם שיש בדבר תענוג, והתענוג מביא אותו לאהוב. עדיין יש כאן 'אני', ובלשון החסידות: "יש מי שאוהב".
לעומת זאת, מידת הרחמים עניינה הזדהות והרגשה של הזולת, שהיווצרותן מבוססת על היכולת לצאת מההרגשה של 'אני' ולראות את הזולת באמת.
רחמים אמיתיים (בניגוד לרחמים שאינם מתוקנים ונובעים מתחושת 'מסכנות', ואין כאן המקום לפרט על ענינם) נוצרים מהתבוננות בעצם הנשמה מלאת הערך, גם במקרים שהמציאות המשמשת לה רקע – בעייתית. כשרואים את ההבדל הגדול והעצום בין הפנימיות השלמה והטהורה למציאות הגלויה הבעייתית, מתעוררים רגש עמוק של רחמנות ותחושה חזקה של רצון להרים את האדם שהנשמה הזכה הזאת שוכנת בו, מהמקום שבו הוא נמצא.
קל מאוד לאהוב אדם טוב לב ומלא תכונות חיוביות שמתנהג בעדינות ומאיר פנים. לא קל לאהוב אנשים קשים שהתנהגותם בוטה ומזלזלת או אנשים שתמיד מאשימים את זולתם ומצדיקים את עצמם.
ואולם נראה שאותם אנשים 'מרגיזים', דווקא הם, זקוקים הרבה יותר באופן פנימי לעזרה והכוונה והשפעה חיובית וליחס של אהבה וקרבה.
אחת התכונות של מידת הרחמים היא שהיא פודה את רגש האהבה. וכמבואר בתניא פרק לב על הפסוק "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיהו כט, כב) – מידתו של אברהם היא מידת החסד והאהבה, וכשהיא נמצאת בשביה ובגלות, כלומר, כשהאהבה היא בהעלם – הדרך לפדותה היא על ידי מידתו של יעקב אבינו, מידת התפארת – הרחמים.
בכוח התעוררות הרחמים ניתן להסיר את המחסומים המפריעים ולגלות את אותה אהבה פנימית.
ומכל זה ניתן ללמוד, גם ביחס בין ההורים לילדיהם:
רגש האהבה מתגלה בקלות כאשר בצד הגלוי רואים בילד מעלות ותכונות חיוביות, אלא שבאופן טבעי, ישנם מצבים שבהם הילד מתנהג בצורה לא ראויה, מאכזבת, ואז מתגברים מידת ה'גבורה' והדין, והדבר בא לידי ביטוי ברוגז, כעס, עצב ואכזבה.
כדי לעורר בכל זאת רגש של קרבה אל הילד, גם באותם מצבים קשים, ובפרט שדווקא באותם זמנים הילד זקוק ליחס אוהב ומקרב יותר מתמיד, צריך ליצור אותה הפרדה בין הפנימיות הטובה הנסתרת למצב הגלוי הבעייתי. הפרדה זו היא מהותה של מידת הרחמים, שעניינה ההזדהות עם הילד. היכולת לראות אותו באמת, על כל המורכבות.
ההזדהות ההורית מאפשרת להורה להאמין בילד ולחוות את הפוטנציאל שטמון בו גם כאשר הוא אינו גלוי, תהא הסיבה אשר תהא. ההורה מכיר בכוחות הגלומים בבנו וגם במקרים שהם אינם מתממשים במציאות, והוא מרחם עליו בשל כך. זוהי היכולת לחוש ולהכיר את כל הקצוות – משורשם הנעלם עד לביטוים בפועל.
מידת הרחמים היא תכונה מוכרחת אצל ההורים, שהם ה'ראש' ביחס לילדיהם, מאחר שהיא תנאי להנהגה. וכדברי הפסוק "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" (ישעיהו מט, י) – מי שיכול לגלות בתוכו את מידת הרחמים, הוא שיכול להנהיג.
ראש ומנהיג צריך להתמודד עם מצבים וקשיים מגוונים. לא תמיד ולא בכל מצב קל לאהוב. לכן צריך לגלות את מידת הרחמים, שבכוחה להביט אל המקום הפנימי והשלם, השווה אצל כולם בכל המצבים, וכך חשוב שינהגו ההורים.
על ההורה להזכיר לעצמו תמיד כי חיבור אמיתי שלו אל ילדיו לא נוצר בגלל המעלות של הילד ולא בגלל תחושת הסיפוק וההצלחה שהילד מעניק לו, אלא בגלל עצם היותו בנו. הבן הוא חלק מההורה, והחיבור אל הבן הוא כמו החיבור הנכון של האדם אל עצמו.
גם החיבור שלנו אל ה' הוא חיבור עצמי לא מותנה, ולכן אנו קרויים בנים, כדברי חז"ל: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים", וכפי שהרבי מדגיש פעמים רבות שהקשר שבין יהודי לקב"ה הוא קשר שבמהותו אינו מותנה בשום דבר.
הקשר העצמי והלא מותנה בא לידי ביטוי דוקא בשעות מורכבות ומאתגרות, וזהו עניינה של התפארת, מלשון פאר ויופי. כשם שהיופי והפאר נוצרים משילוב גוונים שונים, גם התפארת באה לידי ביטוי ביכולת להכיר את המציאות השלמה על כל מרכיביה וגווניה.
ההורים צריכים לעורר בתוכם את שני התכונות הללו, ולא לוותר על אף אחת מהם.
כך הם יוכלו לגדל את ילדיהם בצורה הנכונה, ולהביא אותם להיות "חיילים" בצבאות ה'.
