את הרעיון המובא בשאלתך ניתן למצוא באחד הפתגמים של הרבי ב"היום יום" (י"ד בשבט) בעניין הקשר בין הרבי לחסידים:
"אצל כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים… היתה עבודה של הזכרת המקושרים בינו לבין עצמו ולהתבונן בענין אהבתם והתקשרותם כמים הפנים שזה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים אודותיו כפי שרואים במוחש שכאשר מביטים בחזקה על אדם נאלץ הוא להחזיר מבט כי הבטה פנימית מעוררת עצם הנפש – וכך גם בכח המחשבה".
הרבי מלמדנו שכשם שהבטה אל מישהו מעוררת אותו גם המחשבה עליו פועלת ומשפיעה. הרביים נהגו לעשות 'עבודה' כזו: הם הקפידו לחשוב על החסידים ובמיוחד להתעמק במחשבה עד כמה הם אוהבים אותם ומקושרים אליהם וזה היה פועל על החסידים.
אנו יכולים להסיק מכאן את הכוח העצום של המחשבה וללמוד מכך עד כמה חשוב לחשוב טוב על עצמנו.
יציאת מצרים היא לכל לראש באמצעות התודעה והחשיבה. בתוך האדם מתקיימים זה לצד זה הצד הטהור השלם האלוקי הצד של הנפש האלוקית; והצד החיצוני של התודעה הצד של היצר הרע והנפש הבהמית המתנגדת במהותה לגילוי הנפש האלוקית. בין השניים מתחולל מאבק תמידי.
על האדם להיות מודע לרצון הטוב הקיים בתוכו מצד הנפש האלוקית ולצידו – לקיומם של רצונות לא טובים שמקורם בנפש הבהמית. את הרצונות האחרונים – צריך לבלום ויש להתגבר עליהם. המודעות לניגודים האלה עוזרת לנו להשליט סדר פנימי בחיינו ולהתמודד עם החוויות והאתגרים שהם מזמנים לנו בצורה נכונה.
המצר והגלות הפנימית הם אותה שליטה של התודעה החיצונית והנמוכה של הנפש הבהמית הצד הטהור. במצב זה האדם עשוי לחשוב שהצד החיצוני הוא היחיד שקיים בו מחשבה שעשויה לבוא לידי ביטוי באמירות כגון "אני כועס אבל אני לא יכול אחרת". אמירה זו מבטאת כניעה לצד החיצוני.
היציאה ממצרים לחירות כמוה כאותו תהליך פנימי של שחרור מאותו מצר חיצוני וחשיפת העצמי האמיתי. תהליך זה מתבצע בכוח המחשבה. המחשבה שלנו מסוגלת להשפיע עלינו (ובזכותה נצליח לצאת מהמצרים הפנימיים) וגם על זולתנו.
לחשוב על הילדים
מהפתגם האמור בעניין החשיבה של הרביים על החסידים אפשר ללמוד גם מסר חינוכי. הרבי הוא 'ראש בני ישראל' וגם ההורים הם 'ראש' – 'ראש' המשפחה ביחס לילדיהם. ואם כן עלינו ההורים לפעול באותה הדרך הראויה ל'ראש': גם אנו צריכים להקדיש זמן לחשיבה חיובית על ילדינו חשיבה שתנבע מאהבה וחיבה כפי שהיטיב לבטא זאת הרבי הרש"ב במאמרו הידוע (שאותו קראנו בשבוע שעבר ב'היום יום'): "כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מדאורייתא על כל יהודי…. כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו…".
פשט הדברים הוא שההורה חושב מהי הדרך הנכונה לחנך את ילדיו ומה נדרש ממנו לעשות לשם כך. נשים לב שהדגש במאמר הרבי מושם ב'מחשבה' וייתכן לראות בדגש זה רמז גם לעניין האמור – להשפעה של המחשבה עצמה.
החשיבה צריכה להיות חשיבה חיובית בלבד שרואה את המעלות ומעוררת את קשר האהבה בין ההורים לילדיהם.
ניתן ללמוד זאת מקל וחומר ממה שאדמו"ר הזקן מבקש ודורש בספר התניא (אגרת קודש כ"ב): "…נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש… וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור הן לטוב והן למוטב".
אדמו"ר הזקן אומר ברורות שהשפעתה של המחשבה עולה על השפעתו של הדיבור ולכן כשעולה מחשבה שלילית על מישהו יש להסירה ולדחותה במהירות כשם שהיינו נוהגים במחשבה על עבודה זרה אילו עלתה בדעתנו חלילה.
אם הדבר נכון ביחס לכל אדם על אחת כמה וכמה הדבר נכון ביחסנו לילדים שלנו. החשיבה צריכה להיות חשיבה שמאמינה שבפנימיותו של הילד יש טוב עצום ועלינו רק לגלות את הטוב הזה ולהביא אותו לידי מימוש.
החשיבה הנכונה על הילדים מתחילה כמובן מחשיבה נכונה על עצמנו. כשאבא ואימא מאמינים שהם הורים טובים הם יהיו מסוגלים לחשוב ולהאמין שגם ילדיהם טובים. אם הם חושבים על עצמם מחשבות שליליוֹת אותה שליליוּת תימשך גם למחשבותיהם על הילדים. כוחה של המחשבה הפנימית גדול כל כך עד אשר גם במקרים שההורים עושים 'הצגה' נפלאה לפני הילד ומדברים אליו דיבורים חיוביים וטובים (דבר חשוב כשלעצמו) אבל בעומק ליבם הם חושבים עליו מחשבות שליליות – יכולים להיגרם מכך כשלים חינוכיים.
ניזכר כיצד הרבי חושב עלינו נלמד מכך כיצד עלינו לחשוב על עצמנו וכך גם נחשוב נכון על ילדינו.
