כדי להבין זאת יש להתבונן במשמעותו הפנימית של בקשת הסליחה שלנו מהקב"ה, ומכך נוכל ללמוד גם על חשיבות הסליחה בינינו לאחרים.
בקשת הסליחה מהקב"ה וגם קבלתה נחוצות מאחר שבמשך השנה לא תמיד אנחנו ממלאים את המחויבות שלנו כלפיו בקיום רצונו במלואה, ולכאורה אנו פוגעים בקשר שבינינו וגורמים לו להיות חָסֵר.
כיצד התשובה ובקשת הסליחה משלימות חוסר זה? בחסידות מודגש שכל הפגמים והחטאים נוגעים רק בקשר הגלוי שלנו עם הקב"ה. התשובה מגלה רובד עמוק ממנו של פנימיות הרצון של ה' בנו, ורובד זה אף פעם איננו נפגע, ודרכו מתגלה שהקב"ה ממשיך לאהוב אותנו תמיד, גם כשאנו סוטים מדרך הישר ועוברים על רצונו.
אומנם עלינו לתקן את המעשים הלא טובים שעשינו, אך בתהליך התיקון והתשובה מתגלה פנימיות הקשר, שם הסליחה והמחילה מגיעות ממילא.
על דרך זה נוכל ללמוד על יחסינו עם הסביבה. כשאדם נפגע ממישהו אחר, משהו בתוכו לכאורה נחסר, לדוגמה: ילד שהיה צריך לקבל מהוריו יחס של חום, אהבה, התחשבות ועזרה, ותחת זאת קיבל מהם פגיעה, עלבונות והשפלות, ונמנעו ממנו החום והאהבה הנחוצים לו, נוצר בנפשו חֶסֶר. דבר דומה עלול לקרות גם בין חברים, בני זוג, שכנים וכדומה.
כשאדם סולח הוא מגלה בתוכו מקום שלם מצד נשמתו האלוקית – מקום שמעולם לא נפגע ונחסר. אין מדובר בהכחשת הפגיעה או בהתעלמות ממנה אלא בגילוי מקום גבוה יותר, שבו היא אינה קיימת כלל.
הסליחה מבוססת על אמונה בסיסית שמצד הנשמה אנחנו שלמים. זו הבנה שערכנו הוא ערך עצמי שאינו מותנה בהערכה שנקבל מהזולת.
כל עוד אנו טועים וסוברים שהערך שבנו תלוי בהערכת הסביבה, השלמות העצמית נותרת חבויה ואינה נחשפת, וממילא גם לא ניתן לסלוח, משום שפעמים רבות אין דרך לתקן את המקום שנפגע ולהשיבו לקדמותו, ולדוגמה, אותו ילד שנפגע בקטנותו מהוריו, לא יכול להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולחוות את ימי הילדות בדרך נעימה שאינה יוצרת חֶסֶר.
הסליחה באה מתוך אותה הכרה שגם במקרים שבהם יחסי הגומלין אינם אידיאליים ומספקים, המקום הפנימי שבתוכנו אינו תלוי בהם כלל. כשישנה התגלות של אותה שלמות פנימית, ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון ולסלוח, אלא שיש צורך לבחור ולגלות את המקום הזה בתוכנו.
במה דברים אמורים? בפגיעה רגשית וערכית. ואולם כיצד ניתן לסלוח כאשר נגרם לנו חוסר של מהות גשמית־פיזית, שלכאורה אין דרך להשלימו (כדוגמה המובאת בתניא באיגרת התשובה "הקוטע יד חברו")?
במקרים כאלה עלינו להתבונן באמונה שכל מה שקורה לנו הוא מה שנגזר מלמעלה ואיננו קשור לפוגע ולרצונו כלל. אומנם בבחירתו החופשית הוא שימש שליח להבאת הדבר השלילי (ולכן מוטלת עליו האחריות לתקן את הפגיעה והנזק), אך התוצאה – אינה תלויה בו או ברצונו.
הידיעה שהכול מגיע מלמעלה ונובע מאהבת ה' אלינו, מאפשרת להשתחרר מרגשות הכעס כלפי הזולת, שלא היה אלא שליח. אומנם בחירתו אינה ראויה, אבל היא אינה מענייננו. מבחינתנו הפגיעה היא חלק מהנהגת ה' כלפינו. הבנה זו יש בה משום גילוי 'שלמות', והיא מאפשרת להשתחרר מהפגיעה ולסלוח.
הסליחה הנובעת ממקום זה מיטיבה לא רק עם הפוגע אלא גם עם הנפגע: היא מאפשרת את ריפוי המקום הפגוע והמצולק.
בהלכה מובא שהחיוב לסלוח לזולת חל על הנפגע רק כאשר הפוגע מבקש ממנו סליחה. התניה זו היא על פי שורת הדין, אך מצד המקום הנפשי ומצד הרצון להביא לריפוי הפגיעה, יש חשיבות גדולה לפעול לפנים משורת הדין דווקא, ולסלוח לפוגע אפילו לא ביקש סליחה כלל, וכמו שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי…" (והרי בזמן זה אותם שחטאו נגדי אינם מבקשים סליחתי, ואולי אפילו אינם מודעים לפגיעה שפגעו בי).
מלבד זאת, כשאנו בוחרים לסלוח לפנים משורת הדין, הקב"ה רואה את מעשינו, וגם הוא סולח לנו אפילו איננו ראויים ואפילו איננו מבקשים סליחה – מידה כנגד מידה.
האנשים שמסתובבים בעולם פגועים וחסרים, הם אומללים וסובלים. בתודעתם ובהתנהגותם הם 'סותרים' את גילוי השלמות הפנימית שבתוכם. ולעומתם, האנשים שמסוגלים לסלוח, נכונותם מעידה עליהם שהם מרגישים שלמות פנימית בחייהם, בבחינת "איזהו העשיר – השמח בחלקו": גם במקום החלקי, החסר במידת־מה, בצד הגלוי, הם מסוגלים להיות בשמחה, מתוך אותה תחושת עשירות ושלמות פנימית.
זו גם הסיבה שמידת הסליחה היא תכונה יהודית מאוד, עמוקה ובסיסית. כשדוד המלך ראה שהגבעונים אינם מסוגלים לסלוח, הוא הוציא אותם מקהל ה', כי מי שלא יודע לסלוח, מעיד על עצמו שאין בתוכו אותה שלמות פנימית, מצד הנשמה הטהורה, שהיא תמיד שלמה.
לכן גם התשובה מביאה את הגאולה, והיא עצמה גאולה פנימית, כי היא מעוררת בנו אותה שלמות פנימית, שתתגלה בגאולה העתידה.
וברור ומובן, שבמקום כזה שהכל הוא שלם, ואין שם שום חסרונות ופגמים, הרי הכל שריר וקיים ללא שום שינויים, וגם אם מבקשים "פעם אחר פעם", הרי הקב"ה הוא "רב לסלוח" וסולח ומוחל לנו על כל חטאינו.
