גם אחד כזה שיש לו 'חוש' במסירת שיעורים ובהפצה, והוא בעל כישרונות מיוחדים ההופכים אותו ללא ספק לראוי ומתאים לזה, צריך לבצע שליחות זו לא מתוך רצון אישי לבטא את כישרונותיו, אלא מתוך הכרה שכיון שהבורא טבע בו יכולות וכישרונות אלו, שליחותו היא לנצל כוחות אלו בהשפעה והדרכה לאחרים.
זה עצמו שהבורא הטביע דוקא בו כוחות וכישרונות לענין, או שהכניס דווקא בו משיכה פנימית לתחום, מורה על כך שההשגחה העליונה רוצה שדוקא הוא ישתמש בכוחות אלו ויעניק על ידם לאחרים.
ואם הוא לא ישתמש בידע וכוחות אלו שניתנו לו מלמעלה על מנת לעזור לאחרים, הוא עושה כביכול עוול, ומתעלם ממתנת הבורא שנתן לו 'כלים' אלו למטרה זו, כיון שכל הכישרון ויכולת ההשפעה לא ניתנו לו אלא כדי שיעזור איתם לאחרים ולא כדי שיממש את עצמו.
אחד המבחנים באמצעותם האדם יכול לבחון את עצמו ולברר בתוכו אם זה נעשה מתוך תחושת שליחות או רק כמימוש עצמי, הוא כיצד ינהג כאשר יפגוש בסיטואציה בה הוא נוכח לדעת שמישהו אחר יכול למסור את השיעור הזה בצורה יותר טובה ממנו וכדומה.
אם מטרתו היא בשביל לממש את עצמו ולהגיע לידי סיפוק אישי בלבד, הוא יתעקש "ללכת על זה", למרות שיודע בתוכו שאחרים יעשו זאת ביתר הצלחה ממנו.
אך אם כל עיסוקו בזה הוא מתוך תחושת שליחות, שהמציאות בשטח מחייבת אותו לתת מעצמו לאחרים והוא משמש רק כצינור של כוחות הבורא, הוא מבין שמה שיש לו – יש, ומה שאין – אין, ואם בהשגחה פרטית יש למישהו אחר יכולת טובה יותר ממנו לסייע ולהשפיע, אין הוא מרגיש נחיתות ופגיעה אישית בזה.
על מנת להבין בעומק ענין זה, יש לציין בקצרה את המבואר בחסידות ביחס שבין יוסף ויהודה, המסמל את היחס הנדרש בין משפיע ומקבל
[בהבא להלן ראה מאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", הנאמר על ידי הרבי בפרשת ויגש ה'תשל"ב, ומובא בספר המאמרים מלוקט חלק ו] :
יוסף הצדיק הוא סמל ההשפעה. הוא זה שיודע לנתח את המציאות לפרטיה, לפתור חלומות לעצמו, לשרי פרעה ולפרעה עצמו. עניין ההשפעה אצלו הוא כל כך עיקרי ויסודי, עד שהוא מספר לאחיו שחלם שהוא ימלוך עליהם וכולם ישתחוו לפניו.
אלא שבשלב זה מודגש בעיקר (לא כל כך ההתמקדות במקבל ההשפעה, אלא) ההשפעה עצמה. ולכן האחים מתמרמרים על הניסיון של יוסף להתנשא מעליהם ולהשפיע עליהם, עד שזה מגיע בסופו של דבר למכירת יוסף והגלייתו למצרים, שם הוא מתמנה לאחר תלאות רבות למשנה למלך. לאחר מכן, כאשר האחים עולים לשבור בר במצרים ויוסף מתייחס אליהם בקשיחות ולוקח את בנימין, מתעורר דו-שיח קשה בין יוסף ליהודה: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה".
ומבואר על זה, שיהודה מסמל את ספירת המלכות (שדוד המלך ועד מלך המשיח הם מזרע יהודה) ואילו יוסף מסמל את הזעיר אנפין (המידות) המשפיעים למלכות. ובמילים פשוטות: יוסף הוא המשפיע ויהודה הוא המקבל.
וזהו מה שאומר יהודה ליוסף – "בי אדוני", ההתמקדות שלך כמשפיע צריכה להיות לא בהגעה לשלימות של עצמך, אלא להתמקד רק בי, מקבל ההשפעה. אל תתעסק עם הצורך שלך להשפיע, אלא תרגיש את הצורך של מקבל ההשפעה. ודוקא על ידי זה, "כי כמוך כפרעה" – תוכל להתעלות ולקבל את גילוי פנימיות הכתר ממש – המרומזת בדרגתו של פרעה].
במילים פשוטות: יש מצבים בהם גם בזמן מסירת השיעור, חושב המשפיע והמלמד על הטובה והתועלת שקשורה עם העולם שלו ועם והאינטרסים שלו. תוך כדי השפעה הוא רואה בעצם את עצמו יותר מאשר את מקבל ההשפעה. רק מי שמחדיר בתוכו את ההכרה שהוא משמש כצינור בלבד להעברת הכוחות שהבורא טמן בו, ומטרתו בהשפעה היא לא בשביל מימוש עצמי חיצוני, הדבר עוזר לו לחשוב כל הזמן כיצד יהיה טוב לזה שהוא עוזר לו, 'טוב' לפי המושגים המתאימים לעולם של המקבל. באופן כזה, המימוש העצמי נהיה טפל לעומת המטרה העיקרית שהיא השליחות.
הנחה זו בנפש המשפיע והמלמד מגיעה על ידי שהוא נמצא במצב של ביטול וענווה, ואז כל עבודתו כמשפיע ומלמד אינה בגלל שהוא מחפש את זה, אלא לצורך המקבל והמושפע.
וזהו האמור באותו מאמר, שה"הנחה" הפנימית שצריכה להיות בנפש המשפיע והמלמד, היא של ביטול וענווה, כלומר, החדרת ההכרה שהוא משמש כצינור בלבד להעברת הכוחות שהבורא טמן בו, ומטרתו בהשפעה היא לא בשביל מימוש עצמי חיצוני. באופן כזה הוא חושב באמת על המקבלים, והמימוש העצמי נהיה טפל לעומת המטרה העיקרית, שהיא השליחות.
[ובאותו מאמר מבואר, שדוקא על ידי התמסרות מוחלטת למקבלים, מבלי לחשוב כלל על מימוש עצמי ותועלת אישית, יחשוף בזה המשפיע את כוחותיו העצמיים ממש, כלומר את עצמו האמיתי, הפנימי והאלוקי, המקום השלם והטהור שאינו תלוי ברבדים חיצוניים של המציאות והסביבה.]
וכפי שמסיים הרבי במאמר "ודוד עבדי" הנזכר לעיל:
"הטעם על זה שהמלך המשיח נקרא בשם דוד הוא כי ענינו של דוד הוא ענוה וביטול. דהגם שהיה מלך מכל מקום קרא עצמו עני ואביון. וכן הוא במלך המשיח, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, כמו שכתוב ונחה עליו רוח הוי' וגו' וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו עליהם השלום, מכל מקום יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים.
ועל פי הידוע שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו, מובן, שמהענינים שמקרבים וממהרים את ביאת המשיח הוא לימוד והפצת התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, לכל אחד, גם לאנשים פשוטים. ושזה יהיה באופן דענוה וביטול. היינו שהלימוד וההפצה צריכה להיות לא בשביל העילוי שנעשה על ידי זה בהמלמד והמפיץ (מתלמידי יותר מכולם), אלא בשביל המקבלים".
העבודה צריכה להיות לא בשביל עצמך, אלא בשביל המקבל. רק כך אפשר להצליח באמת.
