במבנה הספירות, השכל הוא אכן מעל הרגש. המוחין הוא מעל המידות, והוא דווקא צריך להפעיל את האדם ולנווט את דרך חייו.
שפועלים על פי הנחיות השכל, ולא על פי הנחיות הרגש, אזי החיים הם הרבה יותר טובים, צודקים, ואמיתיים. השכל הוא מקום משכן הנפש האלוקית.
וכדי להבין את העניינים לעומק, יש להגדיר את מהותו של הרגש ומהותו של השכל, ולפי זה נוכל להבין כיצד ניתן להפעיל את המוחין ולנהוג על פיהם.
בחסידות מובא כך, שכל הוא אור שמאיר לעצמו. והרגש זה מאיר שמאיר לזולתו.
מה זאת אומרת? גם השכל וגם הרגש זה מימד של הסתכלות על עצמך. אני חווה את עצמי, את המציאות, את העולם שמסביבי.
שניהם נותנים לנו תמונה של עצמנו. אור – פירושו גילוי של המציאות.
יש את המהות העמוקה והעצמית שלנו, שאנחנו לא יודעים מי אנחנו. אנחנו רק יודעים ומאמינים שזה המקום הכי שלם והכי טהור – זה שלימות אמיתית. המקום הזה כלפי הוא נקרא "חושך". הוא לא מושג לי ומוגדר לי.
איפה מתגלה התודעה? איפה יש אור?
אור יש בשכל וברגש. אור שמאיר לעצמו ולזולתו. האור הוא כאילו גילוי. אני מרגיש את עצמי ואת העולם דרך השכל. ואני מרגיש את עצמי ואת העולם דרך הרגש.
וביאורו של המאמר שמובא בחסידות הוא כך:
הרגשות זה תחושת עצמי דרך הזולת. רגש מחייב זולת. רגש מחייב מישהו שאליו יופנה הרגש. וגם שמשתמשים במושג ש"לאהוב את עצמי", הכוונה בזה להסתכל על עצמי כמשהו זר ולאהוב אותו.
וכמו שרואים בפועל, שאדם שהוא מאוד רגשי – הוא גם אדם מאוד חברותי. והסיבה לזה היא כי יש לו צורך לזולת. הוא חווה את עצמו שהוא אוהב. וגם בקו של היראה – אני קיים כי אני מפחד ומתרחק.
תאורטית, אם לא יהיה לי למי לבטאות את הרגש, מאוד יכאב לי.
וכמו שמסופר על אברהם אבינו, שהוא הסמל של מידת האהבה, חסד, נתינה אין סופית, "אברהם אוהבי".
והוא עושה ברית מילה, ואחרי שעושה ברית הוא חולה וחלש, הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כדי שלאברהם אבינו, לא יהיו אורחים. שיוכל לשבת בנחת באוהל ולהחלים.
המלאכים מגיעים לאברהם כי הקב"ה רואה שהוא בצער עצום – אין לו אורחים. אברהם אבינו שמהותו הוא חסד, המהות הפנימית שלו זה אהבה וחסד, שאין לו למי לאהוב הוא מרגיש צער, הוא לא מסוגל.
יכולים להיות דברים שעל פי השכל אני חושב שראוי לאהוב ולכבד, אבל בפועל אני לא מרגיש רגש כלפי זה, אני לא מרגיש מה הוא שייך אלי. כי כדי לאהוב אני צריך להרגיש את עצמי ואת השייכות אליי. אם אני מרגיש קירבה או שייכות אני ירגיש.
זה הכונה שהרגש הוא "אור שמאיר לזולתו" – פירוש, שכל תחושת הרגש היא קשורה עם עצמי דרך חווית הזולת.
שכל זה משהו הפוך – זה משהו שבמהות שלו הוא שונה לגמרי. השכל במהותו הוא "אור שמאיר לעצמו" – אני מרגיש את התמונה לא דרך זולת. אני מרגיש את עצמי מתוך עצמי, תמונה אמיתית. מציאות כפי שהיא.
אחד התכונות המעניינות של שכל, שצריך לזה רגיעה והתבודדות, אחד התנאים לרכישת חכמה זה התבודדות;
יש סיפור חסידי על אחד מגדולי החסידים, ר' הלל, שהיה לו כלי לנטילת ידיים עם שלוש ידיות. שאלו אותו למה צריך שלוש?
הוא אמר שעושה את זה לזכרון לסוד הנטילת ידיים. מים זה חכמה, והם מטהרים את היידים – את הרגשות, מידות. ושלוש ידות הם כנגד שיש שלוש ידות לחכמה, שאיתם קונים את החכמה – היד הראשונה, זה עיון. אדם שקורא משהו ושומע משהו, הוא תופס את זה שטחי והוא לא יתפוס את החכמה. הוא צריך לעיין, לשאול שאלות ולהתעמק.
דבר שני – צריכים התעכבות. כל שכל אם לא תחזור עליו עוד ועוד, אם לא תישן עליו, לא תקנה אותו באמת.
השלישי – צריכים התבודדות. בצורה פשוטה, זה לא להיות מונח עכשיו בהתרגשות חברתית. כי היא מפריעה לשכל. ובאמת, זה לא רק מהזולת כפשוטו, אלא מתחושת הזולת שבתוכי. להרגיע, להיות מסוגל לראות את התמונה לא דרך ההתרגשות.
זולת פירושו שאם אתה יותר מידי מרוגש, בתנועה של זולת, השכל מסתלק לך. שכל צריך רגיעה, שקט, התעמקות פנימית.
אז אתה מקבל תמונה אובייקטיבית של המציאות. כפי שהוא, אור שמאיר לעצמו, מראה את התמונה כפי שהיא ולא דרך החיצוני.
אם אדם מתחיל ללמוד משהו וחושב מה יצא לי? מה זה אומר לי? מה אני ירוויח מזה? הוא לא יכול לקנות את השכל. הוא צריך פחות לחשוב על עצמו, ולהתרכז במציאות שהוא הולך לקנות אותה.
השכל זה התעלות לראיה אמיתית של המציאות. מאיר לעצמו – מראה לך את עצמך כמו שאתה ולא רק דרך הזולת.
ה"עצמו" לא נקנה ברגשות. העצמו, העצם, התמונה היותר אמיתית אל עצמך היא נקנית דווקא במוחין בשכל.
יוצא מתוך זה שיש לנו שני תמונות של המציאות –
מושכל מול מורגש.
יש לנו תמונה של המציאות שהיא מראה לי את עצמי ואת העולם כפי שהיא באמת היא נקנית דרך השכל שלי, ויש תמונה של המציאות שהיא נקנית דרך הרגש.
ויש להאריך בכל זה, ולהכנס ברמה אמיתית יותר ועמוקה יותר של המודעות, אבל זהו נקודת הדברים בקצרה. ולפיהם מובן וברור, שכדי לחיות את החיים האמיתים בצורה מושלמת, חייבים להפעיל את המוחין שהם ינווטו אותם והם יפעילו את ההתנהגות שלי.
אדם שמנוהל על פי רגשותיו, כל חייו הוא חי בתחושה של חוסר רגיעה, חוסר מנוחה. הוא לא שלם עם עצמו. הוא צריך לראות תמיד מה הזולת אומר עליו, ואיך הוא מסתכל על החיים שלו.
ואילו אדם שמוחו שליט על לבו, וחייו מנוהלים על פי השכל והמוחין שלו, אזי חייו הם בצורה הרבה יותר רגועה. הוא חיי את חייו מתוך מנוחה פנימית ואמיתית.
