בביאור שאלה זו, נצטרך להקדים תחילה בקצרה, את המובא בשולחן ערוך לגבי דיני נשיאת כפיים, ששם מבואר לגבי אבל, האם מותר לו לעלות ולישא את כפיו בימי הרגל. ולאחרי דיון זה, נראה גם כן מהו דינה של האשה.
בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קכח סעיף נה, מקדים בתחילה ומבאר מיהם האסורים בעלייה לדוכן, ומונה כמה וכמה ומהם – החלל דהיינו הנולד מאיסורי כהונה שהן גרושה זונה חללה אינו נושא כפיו לפי שאינו בכיהונו והרי הוא כזר לכל דבר כמ"ש באה"ע סימן ז' (לפיכך אם נושא כפיו עובר בעשה כמו זר שנשא כפיו).
ואפילו חלל של דבריהם כגון הנולד מחלוצה אינו נושא כפיו אף ע"פ שנשיאת כפים היא מן התורה ועובר בעשה אם אמרו לו לעלות יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ומטעם זה כל הפסולים מדברי סופרים אין עולין אפילו אמרו להם כמ"ש למעלה אלא שהפסולים שלא מפני פגמם יש להם לצאת מבית הכנסת קודם רצה שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כמ"ש שם ומכל מקום אין חיוב עליהם לצאת מבית הכנסת שכיון שחכמים מנעום מנשיאת כפים אין עוברים כלום.
כל אלו המנויים עד כאן, הם פסולים מדברי סופרים לעלות, וחכמים מנעום ובכוחם אף לעקור דבר מן התורה, כל עוד והוא בגדר "שב ואל תעשה".
ובהמשך ההלכה, מבאר את הדין בנוגע לכהנים שנמנעים לישא כפיים – מחמת האבילות, וזהו תוכן דבריו – אבל כהנים הנמנעים מנשיאת כפים מחמת המנהג כגון במקומות שנהגו שבתוך ז' ימי האבלות אינו נושא כפיו מפני שאין שרוי בשמחה והמברך יש לו להיות בשמחה וטוב לב כמו שמצינו ביצחק שצווה לעשות לו מטעמים קודם שיברך.
וממשיך בדברים ומבאר אדה"ז, ובמדינות אלו שנוהגים שכל זמן האבילות אפילו עד י"ב חודש על אביו ועל אמו וכל שלשים על שאר קרובים אינו נושא כפיו אפילו אין שם כהן אלא הוא, אפילו בימים טובים שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נשואין וכיוצא בה וה"ה הקובר מתו ברגל שהרי אסור בשמחה כל ימות הרגל אף על פי שעדיין לא חל עליו האבילות וכן האונן אפילו ביום טוב שהוא חייב בכל המצות מכל מקום אינו שרוי בשמחה הרי כולם חייבין לצאת מבית הכנסת קודם שקורא הש"ץ כהנים שלא יעברו בעשה שהרי מן הדין הם רשאים לישא כפיהם.
ומורה להם אדה"ז, שאין להם להישאר בבית הכנסת, אלא יש להם לצאת קודם רצה כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים, וממשיך ומבאר שם טעמים נוספים שלכן יש להם לצאת מבית הכנסת, ולא להישאר בו.
וכן מובאים הדברים בשולחן ערוך להרב הבית יוסף, ששם כותב בהלכות נשיאת כפיים שאחר שבעה ימי אבלות, נושא כפיו; ובתוך שבעה ימי אבילות, יצא מבהכ"נ בשעה שקורא כהנים. ומגיה על זה הרמ"א, ויש אומרים דכל זמן האבילות, אפי' עד י"ב חדש על אביו ועל אמו, אינו נושא את כפיו, וכן נוהגין במדינות אלו.
ומבאר את הדברים בצורה ברורה וקולחת, בדברי המשנה ברורה, שכותב שכוונת הרמ"א באמרו אפי' עד י"ב חודש – היינו אפילו בשבת ויו"ט שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נישואין וכיו"ב וה"ה הקובר מתו ברגל אף על פי שעדיין לא חל עליו האבלות מ"מ הרי עכ"פ אסור בשמחה כל ימות הרגל וה"ה אונן אפילו ביום טוב שהוא חייב בכל המצות מ"מ הרי אינו שרוי בשמחה וכבר כתבנו דמ"מ אם קראוהו לעלות יעלה וי"א דבאונן אפי' קראוהו לעלות לא יעלה.
וכן משמע מסתימת הפוסקים בסימן שצא, שלא חילקו בין יו"ט לשאר ימים, ואסרו להיכנס לבית המשתה מכל מקום.
במקומות נוספים בשו"ע מצינו דינים לגבי האבלים, שאסור להם לשרות בשמחה, ולכן אסרו עליהם לעשות כמה וכמה דברים, כדון להחזיק תינוק בחיקו כדי שלא יבואו לידי שחוק
וע"פ כל הנ"ל, הנה מובן שלהלכה למעשה מעיקר הדין – גם ביו"ט צריך לנהוג באבילות על הוריו, ואשתו של אדם בפשטות צריכה לנהוג באבילות בפניו כמותו (מחמת שבטלה וכפופה אליו). אמנם מכיון שיש מתירין שמחה ביו"ט גם לאבל עצמו, הנה יש מקום להקל לאשה שיש לה חפץ גדול לכך, להדליק מוזיקה לצורכה ולצורך הילדים – משום שמחת יו"ט.
