תחילה צריכים להקדים ולבאר מהו בכלל המושג "ביטול". ובהקדים, כי המושג "ביטול" מתפרש פעמים רבות (גם אצל כאלה שלומדים חסידות שנים רבות) בצורה לא נכונה. הדבר מתעצם עוד יותר ובא לידי ביטוי כשאומרים את המילה הזו למישהו שלא מכיר או גדל איתה.
לאדם מן השורה קשה לשמוע שהוא צריך "לבטל" את עצמו. יש בו משהו שמתקומם אינסטינקטיבית מול המילה הזו. למה שאני יבטל את עצמי? בשביל מה אלקים ברא אותי ונתן לי יכולות – כדי שלא אחשיב את עצמי? שאבטל את המציאות שלי?
והאמת היא שטענתו מובנת. הקב"ה נתן לכל אדם יכולות, כישרונות וכו', לא חלילה כדי שהוא יבטל אותם. וכמו שהרבי מביא [ראה לדוגמא שיחה א' לפרשת תולדות בלקוטי שיחות כרך ל'] שכאשר מדברים על ביטול ושפלות, צריכה להיות הזהירות שהאדם לא יהיה "אסקופה הנדרסת" חלילה.
ובפרט כאשר יודעים את גודל החשיבות שהחסידות מעניקה לענין השמחה, שצריכה להיות אצל כל יהודי, ולפעמים המושג "ביטול" יכול להתפרש כ'מקום' שלא מבטא שמחה (שזוהי כמובן תפיסה מוטעית, שהרי דווקא הביטול האמיתי מביא לשמחה, וכמוסבר במאמרי החסידות על הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה" ועוד).
המשמעות האמיתית של המושג "ביטול" היא שהאדם מבטל את רצונות הנפש הבהמית שלו, שהיא הנפש החיצונית שמכניסה בו תחושות ודמיונות שאינם נכונים ואמיתיים, ומרחיקה אותו מהעצמיות שלו, ובכך הוא חושף את רצונות הנפש האלוקית, שאלו הם הרצונות האמיתיים והעצמיים שלו.
במילים אחרות: כוונת המושג "ביטול" אינה "לבטל את עצמך", אלא להיפך – לבטל את מה שמרחיק אותך מעצמך האמיתי – הנשמה האלוקית שלך. בתודעת "הביטול", האדם מודע במלוא ההכרה לכך שהמעלות שבו ניתנו לו מאת הבורא ואינן נובעות ממנו עצמו.
[אמנם בחסידות מוסבר שבמושג "ביטול" אין הכוונה רק לביטול הנפש הבהמית וחשיפת הנפש האלקית, אלא שגם בנפש האלקית עצמה ישנן דרגות שונות של ביטול, כלומר, שישנן דרגות שונות של "גילוי" הנפש האלקית, שגם בהם שייכת עבודה של "ביטול", ועד שהיהודי מגיע לדרגה כזו, שכל רצונו הוא כוונת העצמות בלבד, ולא "לגרמיה" [=לעצמו] כלל, גם לא "לגרמיה" של הנפש האלקית.
ומכל מקום, גם בביטול שבדרגות של הנפש האלקית עצמה, הכוונה היא שמבטל את הצדדים החיצוניים שבו, ובזה, אדרבא, הוא מגלה את עצמיותו האמיתית, מאחר שעצמיותו האמיתית של היהודי היא עצמיות הבורא ממש].
זהו רעיון עמוק שיש צורך להסביר אותו לעצמנו וגם לאחרים, כדי שהמושג "ביטול" לא יתפרש בצורה מוטעית.
גם כאשר בזמן השיעור אין המקום והזמן להסביר את הרעיון לעומקו, יש "לתרגם" את המילה למושגים מוכרים יותר: כמו למשל, כשאנו מתרגמים מילה זו למושג "ענווה" או "צניעות", שזהו מושג שהאנשים בחוץ יותר מכירים, קל יותר להסביר להם רעיון זה, ולמנוע את הפירוש המוטעה, שעלול להתפרש כאשר לא מבינים את הדברים לעומק.
דוגמאות נוספות: את המושג "צדיק" אפשר לתרגם ל"אדם מושלם", ללא קונפליקטים פנימיים וכדומה. "אתכפייא" – דחיית סיפוקים, ואי כניעה לתאוות שאינן בריאות (גשמית ורוחנית…). "אתהפכא" – שלימות והזדהות. וכן הלאה, לפי הקהל וסגנונו.
כאשר אדם מקשיב לשיעור חסידות ולומד על דרגה רוחנית גבוהה, הוא עלול לחשוב שהעניין המדובר לא שייך אליו, אלא לאנשים מיוחדים של "פעם", לצדיקים או ליחידי סגולה, ובכך נוצר אצלו באותו רגע מחסום פנימי המפריד בין מציאות חייו לבין העניין שהוא לומד עליו.
אחד הדברים החשובים ביותר בלימוד החסידות בכלל, ובמסירת שיעורי חסידות בפרט, הוא לתת לשומע את הכלים והאפשרויות לקשר את הרעיונות לעולמו הפנימי ולהראות לו כיצד הוא יכול ללמוד מכך באופן מעשי לחיים האישיים שלו.
לא סתם, הרבי דיבר כמה וכמה פעמים, שבכל הזדמנות שיהודים נפגשים, הם צריכים לראות כיצד הם מורידים את הדברים שנאמרו למעשה בפועל ממש.
כמו שהרבי דיבר כמה פעמים על הצורך בלימוד הלכות הצריכות בכל שיעור, וכפי שהרבי כותב על זה כמה וכמה פעמים,
הנה על דרך אותו המשקל, אפשר לומר בדרך אפשר, שבכל שיעור חסידות צריכים להוריד את השיעור לענינים של "הלכות הצריכות" – כיצד הלימוד של היום הביא אותי להתקדמות במעשה בפועל.
איך לוקחים את אותו העניין והמושג שהתבאר בשיעור האחרון, ומורידים אותו לחיי היום יום בצורה הפשוטה שלהם. במשפחה, עם הילדים, עם העבודה ובכלל.
לימוד החסידות נועד כדי לשנות את המעשים שלנו, ולא רק ללימוד בעלמא.
