ראשית כל, כדאי לזכור שאכן הורים רבים מתקשים להפעיל את סמכותם ההורית, לא רק בדברים משמעותיים וערכיים, אלא גם בהתנהלות היום-יומית בבית. הורים אלו שואלים את עצמם: "איך נגרום לילד למלא את בקשתנו לעשות פעולה מסוימת או להימנע מפעולה אחרת?"
ישנו 'כלי עזר' לכאורה, שהפיתוי להשתמש בו גדול מאוד, והוא – פרסים. לדוגמה: "אם תאכל ארוחת ערב תקבל ממתק בסופה, ואם לא תאכל – לא תקבל ממתק"; וכדומה. וראה זה פלא! קודם לכן אימא ביקשה מהילד שלוש פעמים לאכול ארוחת ערב ולא נענתה… וכעת – הילד ניגש לארוחה ברצון. ומה קורה בפעם הבאה? אימא או אבא אינם מנסים לבקש כלל. הם מציבים את הפרס או התניה אחרת שעלתה בדעתם, כבסיס לבקשה
וכמו שאת מתארת באריכות בשאלה שלך. שאכן אפשר לשאול, לכאורה – הבקשות מתמלאות. היש טוב מזה? אבל מה שנעלם מעיני ההורה הוא שהשימוש בהתניה עוזר בטווח הקצר, אך עלול לאבד את הסמכות ההורית בטווח הארוך.
המסר שהילד מקבל באופן עקיף הוא כזה: "ילדי היקר, למילה ולבקשה שלי אין שום ערך. הפרס שאני מבטיח או האיום שאני מאיים – הם שיביאו לעשייה ולביצוע". ההורה כביכול אומר: "מעתה מלאכת החינוך אינה בידי. ההבטחות והאיומים – הם המחנכים".
אותו התהליך קורה גם כאשר אימא מתרגלת לומר לילד: "אם לא תעשה כך וכך – אגיד לאבא". מבלי שתשים לב, האם משדרת לילד מסר זה: "למילה שלי, אין ערך וחשיבות. אני לא מצפה שתעשה משהו משום שביקשתי, אבל אבא, שהוא גדול וחזק, הוא שיניע אותך לפעולה". וכך ויתרה האֵם על הסמכות שלה.
ואם נקשיב מעט לעולמו של הילד, הרי נראה שהילד שומע, מפנים וחושב: "האם כדאי לי לעשות את מה שביקשו? הם הבטיחו לי ממתק, אבל אולי אוכל לדרוש שני ממתקים…?" הילד הופך ל'סוחר' ממולח המנהל משא ומתן עם הוריו.
כך גם בהתניה שלילית – איום ועונש. ההורה מתרגל לומר לדוגמה "אני לא מרשה, ואם בכל זאת תעשה, אכניס אותך לחדר…". והילד חושב: "האם כדאי לי לעשות עכשיו את מה שביקשו ממני או לא?" ייתכן שיחליט שברגע זה מוטב לו לעמוד על שלו, אפילו ייאלץ לבלות בחדרו לאחר מכן.
ההורה כביכול משדר לילדו: "אותי – אל תיקח אותי ברצינות. את הפרס או העונש שלי – כן".
חשוב להדגיש: יש מקום גם לפרסים ומתנות לילדים, אך עדיף שנתינתם תהא לא כהתניה למשהו. אתה רוצה לתת לילד מתנה או פרס? מצוין, תן לו, משום שהוא הילד שלך ואתה אוהב אותו… הפרס או המתנה אינם צריכים להיקשר בתודעת הילד בהכרח בעשיית מעשה או בהימנעות ממנו.
לעיתים ההורה מזהה קושי אצל הילד בתחום מסוים, ומעוניין להשתמש בפרסי עידוד וכדומה כדי להמריצו. אין בזה רע, אך צריך לשים לב שהפרסים אכן משמשים כלי עידוד ואינם הופכים להיות מקור הסמכות. מומלץ להשתמש בהם רק מפעם לפעם, אך לא כהרגל להפעלת הילד ולהנעתו לעשיית פעולות בסיסיות.
על סמכות מתוקנת בין הורים לילדים נוכל ללמוד מהסמכות האידיאלית בין הקב"ה לעם ישראל, שהרי הוא אבינו ואנו בניו.
אחד מהדברים שהחסידות שמה בהם דגש הוא שיהודי צריך לקיים את רצון ה' משום שזהו רצונו וציוויו ולא בשל שכר או עונש. אומנם התורה מזכירה שכר ועונש, ויש לכך סיבות וביאורים (ראה לדוגמה לקו"ש חלק ל"ז פ' בחוקתי), אך ודאי שהערך והחשיבות של רצון ה' הם הסיבה העיקרית לקיום המצווה.
כך גם בסמכות ההורית: על ההורים להעריך ולהחשיב את עצמם כהורים, ואת ערך מילתם, ולהיראות בעיני הילד כגדולים, חשובים, בעלי רוממות וערך. הורים היודעים מה טוב לילד, והוא צריך להקשיב להם וללכת בדרך שהם מנחים אותו.
כשהילד ירגיש זאת, ולצד זאת ירגיש גם שהם מקבלים אותו כמו שהוא, אוהבים אותו מאוד ומשלימים לו את כל צרכיו, וגם דואגים לו שילך בדרך הישר, תוכל להיבנות סמכות ראויה ואיתנה.
כשנתקלים בבעיות חינוכיות של ילדים מול המסגרת ובסמכות ההורית, פעמים רבות מגלים שאותם ילדים לא חוו את הקבלה העצמית והאהבה ללא תנאי. אך גם אצל ילדים שגדלו בבית מקבל חם ואוהב, ייתכן שהסמכות ההורית תלקה בחסר, במקרים שבהם הילדים חוו אותה רק דרך 'תומכי עזר' כמו פרסים ועונשים.
כשמוותרים על ההתניה ומעבירים את משקל הסמכותיות לעצם האמירה, מבלי לאיים או להבטיח "מה יקרה אם…" הילד נרגע. הוא חדל לעסוק בחישובים ובחשבונות ומתייחס לאמירה עצמה.
בהקשר זה כדאי לשים לב לכמה נקודות חשובות:
א. מומלץ להפעיל חשיבה מושכלת לפני האמירה או הבקשה מהילד. נחשוב אם הבקשה הגיונית ונצרכת, וכן אם הילד מסוגל לבצע אותה. השיקול מראש ימנע מאיתנו את הצורך לחזור בנו מהאמירה, ובכך לערער את חשיבותה.
ב. יש לתת את הדעת למספר הדרישות וההגבלות ולא להרבות בהן מעבר לסביר. הטלת בקשות והגבלות רבות מדי, מעלות את הסיכוי שהילד לא יעמוד בהן. אם נתמקד בדברים החשובים בעינינו מאוד ונעמוד עליהם בתוקף, מתוך סבלנות ואורך רוח – נצליח יותר.
ג. לפעמים נדרש ההורה לנקוט פעולה שתכריח את הילד לבצע את אמירת ההורים, כמו למשל להרים את הילד ולקחת אותו לאמבטיה… אין להיבהל מכך. מוטב לפעול מפעם לפעם באופן זה (מתוך מקום מושכל ואוהב ולא מתוך התפרצות ואיבוד עשתונות, כמובן) מאשר 'תומכי עזר' דוגמת פרסים או עונשים.
ד. גם כשהילד כבר התרגל שכל בקשה ממנו מלווה בהבטחה לפרס או באיום בעונש, יש להפחית את השימוש בהם בהדרגה אך בהתמדה. הילד ילמד אט-אט להתייחס לעניין עצמו ובהדרגה יהיה ממושמע יותר ונכון לקבל את סמכות הוריו.
