מדידת כוס בשבת

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף ז: מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי מדידה של מצוה.

משנה ברורה סימן שו ס"ק לד: מדידה של מצוה – ואף על גב דלא הותר שבות אפילו במקום מצוה וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ח שאני מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול ולהכי שרי במקום מצוה:

משנה ברורה סימן שו ס"ק לה: כגון למדוד וכו' – וה"ה דמותר למדוד חור שיש בכותל המפסיק אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו לחדר הסמוך לו ואף על גב שיכולין הכהנים לצאת ממנו מ"מ כיון שמודד שעורי תורה לא מחזי כעובדא דחול. וה"ה דמותר למדוד כדי לשער שיעור ששים לבטל איזה איסור דכיון דהוא להתלמד ע"ד הוראה לא הוי כעובדין דחול [פמ"ג]:

מגן אברהם סימן שו ס"ק טז: כגון למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם אף על גב דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול וכתבו התוס' ספי"ז דדוק' מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובד' דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא כתב טח"מ סי' ע"ג בשם הרא"ש ז"ל ראובן נשבע לפרוע לשמעון מנה בז' בניסן וכו' אם לא פרעו ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו משכון שוה מנה ביום השבת לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו וכ' הרב"י דאפשר לומר שאף הרא"ש לא אמר שיוצא ידי שבועתו בנתינת המשכון אלא כששמו אותה ונתנה לו בתורת שומא לפיכך הוצרך לבקש היתר משום דחפצי שמים הוא וכו' דאילו אינו נותנה בתורת פרעון משנה שלימה הוא ואם אינו מאמינו מניח טליתו וכו' אבל במ' נ"י ח"א כתב דאפי' נשבע לפורעו במעות ולא במשכון יתן לו משכון של כסף דשוה כסף ככסף עכ"ל הב"י ועפ"ז פסק בש"ע שם להתיר השומא והסמ"ע מתיר אף המדידה וצ"ע דהא הרא"ש מבי' ראיה מדשרי לשדך תינוק וללמדו אומנות ק"ו שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו עכ"ל כלל ח' סי"ד וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם אסור להזכיר כמ"ש ס"ו גם בס"ג אסור להזכיר סכום והטעם כתב המ"מ לפי שאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו עכ"ל, וא"כ ה"נ יתן לו מטלטלין שיודע בודאי ששוים יותר מחובו ולא יצטרך שומא ומדידה וגם הרא"ש כתב אח"כ וז"ל שוב אמרו שנשבע לתת מעות ולא משכון וכו' משמע דבתחלה אמר שיתן לו בתורת משכון והא דהוצרך לומר דחפצי שמים הוא היינו משום דאין פורעין בשבת ואפי' ליתן משכון אסור אם לא לצורך שבת כמ"ש ס"ו וסימן ש"ז סי"א ע"ש לכן נ"ל פשוט דשומא ומדידה אסור ועבי"ד סי' רל"ט ס"ו ונ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם כמ"ש סי' ש"ז ס"ה ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום כדאיתא בסנהדרין דף י"ד או יעשה כמ"ש סי' ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישימו אותו:

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שו ס"ק טז: כגון. עיין מ"א. תוספות שבת קכ"ו ב' ד"ה ומדבריהן. ושבות אסור אף במצוה, עיין אות י"ב, יע"ש. והוא הדין להתלמד שרי, עיין רש"י [שם] קנ"ז א' [ד"ה] ומודדין [השני], להתלמד על דבר הוראה. ועיין סימן שכ"ג במ"א [ס"ק] י"ד מותר לשער ששים בשבת אם לא נודע מאתמול, תרומת הדשן [סימן] נ"ד, ומכאן נראה דאף למדוד שרי בששים, כל לצורך הוראה לא הוה עובדין דחול, ואי"ה שם [אשל אברהם אות יד] יבואר עוד. ומה שכתב לענין נשבע לפרוע בשבת, והראה ליו"ד [סימן] רל"ט סעיף ו', דהנשבע לעבור על לא תעשה דרבנן אין שבועה חלה, עיין ש"ך אות כ' שם. והוי יודע, בשבת יש שאסרו חז"ל משום שלא יבוא לידי מלאכה דבר תורה [רמב"ם שבת ו, א], והוא נקרא שבות, אמירה לעכו"ם אטו יעשה בעצמו, וזה לא הותר אף במצוה אם לא שבות דשבות, עיין אות י"ב. אבל מה שאסרו משום ממצוא חפצך ודבר דבר [ישעיה נח, יג], שאין בו לתא דמלאכה, כמו שכתב הר"מ ז"ל פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה א', התירו במצוה. ויש שאסרו משום עובדין דחול, והיינו הך. ומיהו יש עובדין דחול משום מלאכה, [אין] תולין משמרת, שיבוא לשמר, ר"מ ז"ל [שם] פרק כ"א הלכה י"ז שלא יבוא לשמר. ובמגיד משנה [שם] הגירסא בגמרא [שבת] קל"ח א' חייב מכת מרדות, יע"ש, ובפרק א' [ברמב"ם שם] הלכה ב' ג' ד', כל מקום שנאמר העושה פטור, לוקה מכת מרדות והוא הרחקה ממלאכה, וכל מקום שנאמר אין עושין כך וכך כו'. מדכתב הרחקה ממלאכה, משמע הא ממצוא חפצך ודבר דבר שהוא לא משום לתא דמלאכה, אין לוקה, והיינו מה שנתבאר פרק כ"ד כו', ואין עושין [שכתב רמב"ם שם א, ג] דוקא עשיה השייך לידי מלאכה. כללו של דבר, מכות מרדות לא שייך אלא היכא שיש חיזוק לדבר תורה, לא כהאי גוונא. וא"כ אם נשבע שילך בשבת לראות מה צורך בעסקיו, לא הוה בכלל לא תסור [דברים יז, יא], וחיילא שבועה. גם אם הלך אין נפסל לעדות מדרבנן כל דלית מכות מרדות, כמו שיראה הרואה פרק עשירי מהלכות עדות [הלכה ג] היה החיוב שבה מדבריהם, הזכרתיו בפתיחה כוללת [ח"א אות כד]. ועיין שו"ת הרשב"א ז"ל [ח"א סימן] תשמ"א, הביאו כנסת הגדולה [הגה"ט], ולא היה הזמן מספיק לעיין ביה: