איזה קשר ועניין בדוגמא שחכמים נותנים לקשר הזוגי? תודה.
חכמינו אמרו: "קשה זיווגם כקריעת ים סוף". כלומר: המשימה לחבר בין בני זוג קשה כמו קריעת הים לשניים.
דימוי זה של חכמים מלמד אותנו שמדובר במשימה לא פשוטה. אך במבט לעומק, מדוע בחרו חכמים להשוות את הקושי במעשה הזיווג לקריעת ים סוף דווקא ולא לדברים קשים אחרים?
בקריעת ים סוף ניצב עם ישראל אל מול הים, הם צריכים לעבור אותו, אך הדבר בלתי אפשרי. ואז קורה הנס: הים הופך ליבשה, ובני ישראל הולכים ביבשה – בתוך הים.
מבואר במאמרי החסידות שבמציאות שלנו ישנם שני רבדים: מציאות אחת של ים שהיא (בלשון הזוהר) 'עלמא דאיתכסיא' – העולם המכוסה, ומציאות אחת של יבשה הנקראת 'עלמא דאיתגליא' – העולם הגלוי. כולנו נבראי היבשה וגלויים על היבשה, וכל קיומנו על פני האדמה ולא בתוכה. לעומת זאת, נבראי הים מכוסים בתוך מי הים – נעלמים. אם נוציאם מן המים, לא יוכלו לחיות, כיוון שכל קיומם הוא בים דווקא.
ההבדל בין עלמא דאיתכסיא – שמסמל הים, לעלמא דאיתגליא – שמסמלת היבשה, נמצא גם בממדים הרוחניים: עלמא דאיתכסיא הוא הממד של העל-מודע – העולמות המכוסים, ועלמא דאיתגליא הוא הממד של המודע והגלוי – העולמות הגלויים.
בספרי החסידות מבואר שעולם האצילות נקרא עלמא דאיתכסיא שכולו אור אלוקי, לעומת עולמות הנבראים הנקראים עלמא דאיתגליא שיש בהם מודעות גלויה. החידוש שטמון בקריעת ים סוף הוא העובדה שהים הפך ליבשה ובני ישראל הלכו "ביבשה בתוך הים". הליכה ביבשה במקום היבשה אינה חוכמה גדולה. אך הנס, הקושי והייחוד שבקריעת ים סוף הם שהממד הנעלם הופך להיות גלוי – עלמא דאיתכסיא הופך להיות עלמא דאיתגליא.
על פי זה נבין את כוונת חכמים באומרם: "קשה זיווגם כקריעת ים סוף": כשהנסתר הופך לגלוי (הים הופך ליבשה) – אין מדובר במהלך טבעי אלא בנס.
גם בזוגיות יש בחינה שהיא כקריעת ים סוף. בני הזוג שונים זה מזה בממדים הגלויים שלהם. הם איש ואישה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש אותם הדברים ובאותו האופן. ההכרה בעובדה שמציאותו של האחד שונה ממציאותו של רעהו היא חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה.
לכאורה נראה כי קשה לחבר בין שתי מהויות שונות, אך חכמים מגלים את הסוד של 'קריעת ים סוף' בתוך הזוגיות: הים הופך ליבשה. אנחנו לא מסתכלים רק על המציאות הגלויה – היבשה, אלא חושפים ומגלים את הממד הנסתר שבזוגיות – הים.
בממד הגלוי בני הזוג אכן שונים בטבעם, בדיבורם ובצורת חשיבתם. האיש מהותו חוכמה, והאישה – בינה. האיש מהותו חסדים, והאישה – גבורות. הם שונים זה מזה ברגשות, בחוויות ובפעולתם בעולם. אך ברובד הנסתר שלהם 'עלמא דאתכסיא', חכמים מגלים סוד גדול: בממד זה בני הזוג הם מהות אחת. הם אינם שונים כברובד הגלוי.
בזוהר מבואר כי הקשר בין בני הזוג לא מתחיל בהיכרותם כאן בעולם: הקשר ביניהם הוא קשר נשמתי שמתחיל בעולם הרוחני, שם מתהווה נשמה אחת, ואח"כ אותה הנשמה נאצלת ונמשכת לשני גופים נפרדים בעולם התחתון: נשמה אחת ניתנת באיש, והאחרת – באישה. בממד הנסתר ישנה אחדות מוחלטת בין בני הזוג והיא אינה תלויה בכל גורם חיצוני שהוא.
בספר בראשית מסופר שהקב"ה בורא את אדם וחווה כגוף אחד שיש לו שני פרצופים. לאחר מכן נוצרת האישה מצלע האדם בתהליך שבלשון הקבלה מכונה 'נסירה': נוצרת הפרדה בין האיש לאישה, והיא התנאי ליצירת קשר אמיתי. כשנבראו היו מחוברים גב אל גב ולא יכלו לתקשר. הצבתם פנים אל פנים התאפשרה רק אחרי פעולת הנסירה וההפרדה. ההרחקה ביניהם היא שאפשרה יצירת קשר פנים אל פנים. ציור גשמי זה של אדם וחוה הוא-הוא המהות הרוחנית. בני הזוג מצטרפים לאחדות פנימית נשמתית: שניהם יחד הם נשמה אחת, ומכיוון שנשמה זו נמשכה לגופים נפרדים, כעת נדרשת ההיכרות שתביא ליצירת הקשר ביניהם. ברובד הגלוי יש פירוד ושוני בטבע, אך ברובד הנסתר, הנשמתי, השורשי ובעל-מודע ישנה אחדות.
חכמים מלמדים אותנו שאומנם יש רובד של התחברות של אנשים סביב אינטרס מסוים. בהתחברות כזאת הם נשארים שונים זה מזה, ורק האינטרס המשותף מחבר ביניהם, וברגע שהאינטרס יתבטל, יתבטל גם הקשר ביניהם. כמאמר חז"ל: "אהבה התלויה בדבר – בטל הדבר בטלה האהבה". כי זהו חיבור שמבטא את הרובד הגלוי של הקשר – היבשה.
בוודאי ישנו בקשר מקום לרובד שבו בני הזוג חשים בשוני ביניהם ומכבדים אותו, ולצידו מוצאים גם את האינטרסים המשותפים. אך חיבור כזה אינו 'עצמי', אלא עומד על יסוד רעוע בהיותו מבוסס על גורם חיצוני (האינטרסים המשותפים) המחבר בין השניים. כאשר החיבור מותנה, קיים תמיד הפחד מה יקרה כשישתנו האינטרסים.
במאמר "קשה זיווגם כקריעת ים סוף" גילו לנו חכמים את סוד הקשר האמיתי: בים – הממד הנסתר, ישנה אחדות אמיתית, וכדברי הזוהר – נשמה אחת. הפירוד קיים רק בעלמא דאיתגליא. גילוי הממד הנסתר פירושו חשיפת אותו רובד פנימי שבו לא אינטרס מחבר בין בני הזוג, אלא הם מצטרפים זה לזה למהות אחת. ההשפעה ברובד הגלוי קיימת, ונחוצים בו נתינה, כבוד וחיבור, אך החוויה העמוקה שנדרש מאמץ לחושפה, היא-היא הרובד הפנימי, אחדות הנשמה.
רמז עמוק לחיבור האמיתי בין בני הזוג ניתן לראות באופן שבו נערכים נישואין עפ"י ההלכה: בעמידת החתן והכלה תחת חופה אחת ובשבע הברכות הנאמרות על יין דווקא. החופה מסמלת את הממד המקיף-הנסתר. כאשר החתן והכלה עומדים תחת החופה, ישנה השראה של אור אלוקי המקיף אותם מלמעלה, וזהו האור המקיף שבני הזוג נדרשים לחושפו ולגלותו.
שבע הברכות נאמרות תחת החופה על כוס של יין שברכתו "בורא פרי הגפן". זו היא הברכה הראשונה בשבע הברכות. על היין נאמר: "נכנס יין יצא סוד" ו"יין ישמח לבב אנוש". כוונת הדברים שהיין משמח וחושף את פנימיות האדם ששמח באמת גם כלפי חוץ. כשזוג מתחתן הרובד הגלוי ודאי מחבר ביניהם, אך נדרש מאמץ לחשוף את הרובד הנעלה ואת הממד הנסתר, וזהו סוד הגפן בחופה: לחשוף את הממד הפנימי של הקשר ביניהם.
