מאכל משה רבינו

כתוב בספר שמות _{(פרק לד פסוק כח)}: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים". וכן כתוב בספר דברים _{(פרק ט פסוק ט)}: "בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי".

החתם סופר מפרש על כך – כמו שנבאר בהמשך – שהייתה תזונה מסוימת לפי חלק מהדעות למשה רבינו בהר אך הוא מעיר שבמהלך ארבעים הימים האמצעיים הרי הם היו כתעניות ממש "..כמתענה על חטא והיינו לחם לא אכלתי על כל חטאתיכם". אך אנו נעסוק בתשובתינו כאן בנוגע לשאר הימים, שלכאורה משמע מפשט הפסוק שמשה רבינו לא אכל אך יש בזה כמה דעות וכדלקמן.

ראשית נראה שני מקורות מהאדמו"ר הזקן שנותנים תשובות שונות בנושא.

המקור הראשון הוא מספר תורה אור _{(דף קיג עמוד ג)}: "..זהו ג"כ שרש ענין לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין שהוא המן כדאיתא ביומא דע"ה ע"ב.. ומשה שאמר לחם לא אכלתי כו'. היינו שלא אכל לחם גשמי אלא מבחי' מן זה שנבלע באיברים וכמ"ש לחם אבירים כו'". היינו שמשה כן אכל – מן.

המקור השני מהאדמו"ר הזקן נמצא גם הוא בספר תורה אור _{(דף עד עמוד א)}: "ואפי' הצדיק שאוכל לשובע נפשו כו' כמ"ש באור ענין זה במ"א מ"מ יותר היה יפה לו בלא המאכל. ולכך משה רבינו ע"ה לא אכל בהר כל ארבעים יום הגם שמעלתו גבוה מאד מ"מ מצד חומריות המאכל וגסותו לא אכל ואפי' מן שנק' לחם אבירים לחם שמלאכי השרת ניזונים הימנו לא אכל איש זה משה לפי שרצה לקבל את התורה שהיא למעלה ממדרגת המלאכים שהרי הם בקשו תנה הודך על השמים כו'". וכאן משמע הפוך! שמשה רבינו לא אכל כלום אפילו לא מן.

ניתן להסביר זאת על פי דברי הגמרא במסכת יומא _{(דף עה' עמוד ב)}: תנו רבנן _{(תהלים עח, כה)}: "לחם אבירים אכל איש" לחם שמלאכי השרת אוכלין, אותו דברי ר"ע. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר _{(דברים ט, ט)}: "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"! אלא מה אני מקיים אבירים? לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים! עד כאן לשון הגמרא.

רואים מהגמרא שיש שתי דיעות בנושא מהו הפירוש בפסוק מאכל אבירים. רבי עקיבא סובר שהפסוק מדבר על כך שמאכל איש היינו מה שבני ישראל אכלו במדבר היה לחם אבירים – לחם שמלאכי השרת היו אוכלים. לעומתו סובר רבי ישמעאל שמכיוון שכאשר משה היה בהר סיני הוא אומר לחם לא אכלתי והיינו שמכיוון שהוא נדמה למלאכים אזי זה סימן שגם המלאכים לא אכלו כלום – גם לא מן. ומה שהפסוק אומר לחם אבירים הפירוש הוא שהמן הוא לחם שנבלע באיברים של האדם.

אם כך ניתן לומר ששתי הדיעות השונות שהביא אדמו"ר הזקן הן על פי שתי הדיעות בגמרא ממסכת יומא. שהדיעה בתורה אור שמשה אכל מן היינו כמו רבי עקיבא והדיעה שהוא לא אכל זה כמו רבי ישמעאל שהמלאכים וגם משה לא אוכלים אפילו לא מן.

ניתן לתווך בין שתי הדיעות בתורה אור כך שהיכן שכתוב שמשה אכל מן מדובר על כך שהוא למד ושנה לעצמו. וכאשר מדובר שלא אכל כלל אפילו לא מן מדובר שלמד תורה מן הקדוש ברוך הוא. אפשר לדייק בדברי אדמו"ר הזקן כך שכשהוא מביא שמשה לא אכל אז הוא כותב: " לפי שרצה לקבל את התורה שהיא למעלה ממדרגת המלאכים" והיינו שמדובר שם שרוצה לקבל את התורה וכך אולי הכוונה שממש לומד מהקדוש ברוך הוא ולכן לא אוכל.

אמנם, מכיוון שבגמרא דעתו של רבי עקיבא על הפסוק לחם אבירים היא שלא מדובר על משה אז באמת יותר יהיה מדויק למצוא מקור שמדבר ממש על משה רבינו ולא מהגמרא הנ"ל. ואכן ישנו מדרש שמתאר את מאכלו של משה רבינו בעלותו להר סיני. מדובר על מדרש שמות רבה _{(פרק מז ה,ז)}: " וַיְהִי שָׁם עִם ה', וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא מַאֲכָל וּבְלֹא מִשְׁתֶּה, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַמָּשָׁל אוֹמֵר אֲזַלְתְּ לְקַרְתָּא הַלֵּךְ בְּנִימוּסֶיהָ, לְמַעְלָה שֶׁאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עָלָה משֶׁה וְנִדְמָה לָהֶם.. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם ה', לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא הוּא אוֹכֵל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהוּא שׁוֹתֶה מֵימֶיהָ, לְפִיכָךְ לֶחֶם לֹא אָכַל, אֶלָּא מֵאַיִן הָיָה אוֹכֵל, מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הָיָה נִזּוֹן"

" וּמֵאַיִן הָיָה משֶׁה אוֹכֵל, מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ט, ו): וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. דָּבָר אַחֵר, מֵאַיִן הָיָה אוֹכֵל, מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ג, א ג): בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר אַתָּה תִּמְצָא אֱכוֹל, וָאֹכְלָה, לָמָּה, שֶׁהַתּוֹרָה מְתוּקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, יא): וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. דָּבָר אַחֵר, מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב (משלי ט, ה): לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי"

זאת אומרת שיש 3 דעות במדרש.

1. שמשה אכל מ'זיו השכינה' שנאמר 'ואתה מחיה את כולם'.


2. מביא את הפסוק 'בן אדם את אשר תמצא וכו' '.


3. לימוד מהפסוק 'לכו לחמו בלחמי' ומאריך במשל שבסיומו כותב שהקדוש ברוך הוא אומר על משה שהוא הצטער.

שלושת הפירושים הללו בנוגע למאכלו של משה מתארים אופן שונה איך להסביר את מה שקרה שם בהר.

בפירוש השלישי במדרש מדובר אודות כך שזה שהוא לא אכל זה היה מצד הטירדה של משה מצד קבלת התורה כך שבעצם גופו של משה כן היה זקוק לאכילה ושתיה אך מצד גודל ההתעסקות של משה הוא לא הרגיש רעב או צמא.

ולכן בקשר לדיעה זו מובא במדרש שמשה הצטער , שבוודאי לא הכוונה שהוא הצטער לקבל את התורה אלא הפירוש הוא מצד זה שהגוף של משה כן היה בצער מצד חוסר האכילה ורק שמשה לא שם לב לזה כי הוא היה כל כך שקוע בשמחה לקבל את התורה.

הפירוש השני מתאר מצב שהגוף של משה נהפך להיות כמו גוף של מלאך, וכמו שמלאך כן אוכל ורק שהמאכל שלו הוא מאכל רוחני כך היה מאכלו של משה רוחני – תורה. ולכן מביא על זה המדרש את הפסוק 'בן אדם' שמדגיש שנשאר לו טבע של בן אדם שזקוק לאכילה רק שבהר סיני היה מאכלו תורה.

ולפירוש הראשון שאומר שהיה אוכל מזיו השכינה לא היתה פעולה של אכילה אלא רק נס של הקדוש ברוך הוא שקיום גופו של משה היה כקיומו של נשמתו שלא צריך אכילה אלא רק נהנים מזיו השכינה.