בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש הבדל בין אדם שאומר דברי אמת לאדם שאומר דברי שקר. ב) האם יש מצבים מסוימים שבהם יהיה מותר לדבר לשון הרע או רכילות על אדם אחר. ג) האם כל האיסור הוא דוקא אם מדובר בדברי גנאי.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קנו סעיף י, שכל אדם המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תלך רכיל בעמך. ואיזהו רכיל, זה ששומע דברים, והולך מזה לזה ואומר: כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת – ואינם דברים של גנאי כלל, וגם אותו פלוני לא מכחיש זאת כלל, מכל מקום הרי זה מחריב את העולם, כי מזה יוכל לבא לפעמים לידי שפיכת דמים, כמו שאמרו במעשה דואג.
ולשון הכסף משנה בעניין, שרכיל הוא אדם האומר לחברו – פלוני ופלוני אמר עליך כך וכך, או עשה לך כך וכך. ובספר מצוות גדול מבואר, שרכיל, זהו אדם המגלה לחברו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר, והביא ראיה מהמשנה בפרק ג' של סנהדרין והגמרא שם בדף לא א'. והמקבל את הרכילות, נענש יותר מן האומר אותו, אלא אם כן הוא רואה דברים הניכרים.
וכתבו הפוסקים, שבכלל לאו זה הוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו, – אף על פי שאמר אמת, ואפילו אמר היכן מצוי אור תדיר – אם לא בבית פלוני שמצוי אצלו בשר ודגים, הרי זה לשון הרע אם הוציאו בדרך לשון הרע, שהתכוין לגנות אותו שהוא גס וזולל בשר, אבל האומר שקר על חברו נקרא מוציא שם רע.
והנה אין זה משנה כלל, האם מספר לשון הרע בפני חברו או שלא בפניו, וכן המספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לחברו בגופו או בממונו, או לצערו או להפחידו, אף על פי שאינם דברים של גנאי על חברו, הרי זה לשון הרע.
ואמנם אם כבר נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה את הדבר לאדם אחר בפעם אחרת, שוב אין בו משום לשון הרע, אך בתנאי שלא יתכוין להעביר את הקול ולגלותו יותר. אולם אם האומר מזהיר שלא לאומרו, אפילו אמר בפני רבים יש בו משום לשון הרע.
וישנו אף איסור מדברי סופרים ב'אבק לשון הרע', כמו למשל אדם האומר, מי יאמר לפלוני שיהיה כמו שהוא עתה, או שיאמר שתקו מפלוני איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים האלו. וכן כל המספר בטובתו של חברו בפני שונאיו או בפני רבים מהעם, שיש לחוש שיש בהם אחד משונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, כי הוא גורם ששונאו יספר בגנותו, אבל בפני אוהביו מותר לספר בשבחיו, ובלבד שלא ירבה יותר מדאי, מאחר שמתוך שמספר ומונה מידותיו אי אפשר שלא יבוא לידי גנות, וכן המספר לשון הרע דרך רמאות, והוא שמספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה שדיבר לשון הרע הוא, או שדבר זה עשה פלוני.
נמצא, שההבדל בין רכילות ללשון הרע הוא, שלשון הרע איסורו כשמספר דברי גנאי על חברו, ורכילות איסורה אפילו אם אין בה דברי גנאי, אלא שמגלה דברים שאין רצון האומר או הנאמר שידעו הדברים בני אדם אחרים, וכמו שכתוב הולך רכיל מגלה סוד, ורכילותו עלולה לגרום למריבות, ולכן אפילו כשהשומע יודע כבר את הדברים שההולך רכיל אומר לו, אך עצם החזרה של הסיפור יכולה לגרום למדנים כי בדרך כלל מוסיפים עוד פרטים בסיפור הרכילות.
חמור מכך לשון הרע שמספר רע וגנות על חברו, או דברים המזיקים לו בגופו או בממונו, ובכלל זה אבק לשון הרע. ואם הסיפור שקר הרי נוסף לכך איסור מוציא שם רע. וגם המקבל לשון הרע שמאמין למי שאומר עובר בלאו, כמו שכתוב לא תשא שמע שוא.
והאופנים שהותר רכילות ולשון הרע, הוא רק כאשר יש בזה תועלת, או על אלו שאינם עושים מעשה עמך, ושי בזה כמה פרטים, ולכן מי שאינו יודע את ההלכות כמו שצריך לא יקל בזה על דעת עצמו מידיעה כללית.
העולה מהאמור:
'איסור רכילות' הוא לספר דברים על השני אפילו שאין בהם גנאי, ולמרות שמדובר בדברי אמת, אם אין רצונו שידעו מכך אחרים. כי מתוך כך אפשר שיצא מכך מריבה.
'איסור לשון הרע' הוא דיבורי גנאי על חברו, או דברים שיכולים לגרום לו היזק או צערלמרות שמדובר בדברי אמת.
'איסור מוציא שם רע' אמירת דברי שקר על אדם אחר שגורמים לו רעה או נזק תדמיתי.
(ואמנם אפשר שיצטרפו בדיבור אחד כמה איסורי לאווים יחד, כמו למשל שמספר לשון הרע שהוא שקר).
